33 שנה אחרי שרויטל שרון ייצגה את ישראל בהתעמלות, ישראל חזרה לאולימפיאדה עם ליהיא רז וכמובן עם האירוע ההיסטורי השבוע, כשארטיום דולגופיאט זכה במדליית זהב בטוקיו. עד השנה, שרון (כיום בר שלום, בת 50) הייתה המתעמלת האחרונה מישראל באולימפיאדה, בסיאול 1988. היא נולדה בחיפה, ועברה לקרית ביאליק כשהייתה בת 5 וחצי. בדומה לרז, ייצגה את ישראל באולימפיאדה כשהייתה בת 17 בלבד, תיכוניסטית באורט ביאליק, אז בניהולו של זאב פיינשטיין ז"ל.
אלופת ישראל
את קפיצותיה הראשונות עשתה במסגרת חוג התעמלות בקרית ביאליק. מאמניה הבחינו מיד בכישרון, והיא עברה לקבוצה התחרותית של הפועל קרית ביאליק. בגיל 6 כבר התחרתה בקבוצה המקצועית של העיר, והחלה לגרוף מדליות ותארים ארציים. "המאמנים הראשונים שלי היו סלביק דימיטריו, רותי רביץ ורותי גב. באותה תקופה המתעמלים נדרשו לשלוט בארבעה מכשירים: קפיצות על סוס, מקבילים מדורגים, קורה וקרקע".
התחרויות המקומיות התקיימו באולם ספורט סמוך לחטיבת הביניים של אורט ביאליק. "שם התחלתי להתקדם ברמות ובדרגות הקושי, וההישגים הגיעו מהר, מה שדרבן אותי להמשיך ולהתמיד", מספרת רויטל, המתגוררת היום בקרית מוצקין, מורה לחינוך גופני, רכזת שכבה ומחנכת ברוגוזין קרית אתא. "באורט ביאליק הלכו לקראתי כי נעדרתי הרבה בגלל האימונים, קיבלתי תוכנית לימודים פרטנית, ובתיכון אפילו שימשתי מחליפה למורה לחינוך גופני, וכך סיימתי את הלימודים".
עם ההישגים וההתקדמות הבינה שעליה לעבור לאזור המרכז, והצטרפה להפועל ת"א, מהלך שעורר אז סערה בענף. "האימונים היו במכון וינגייט, והכל היה הרבה יותר מקצועני. תחת המאמנת זהבה זיסמן הוגדר היעד - להגיע לאולימפיאדה".
ציון 9.45
שרון השתתפה בשתי אליפויות עולם, ב-1985 וב-1987, אז גם הוכתרה לאלופת ישראל. לאחר שעמדה בקריטריון, הבטיחה את השתתפותה באולימפיאדת סיאול. אלא שלוח השנה רצה אחרת, ואחד מימי התחרויות נפל על יום הכיפורים.
"כמי שייצגו את מדינת ישראל, היה ברור ומוחלט שלא ניתנת לנו בכלל הברירה להתחרות ביום הכיפורים. השייטים ויתרו על יום השיוט הזה. הסייפת לידיה חטואל החליטה לא לצאת לסיאול בגלל זה. השייטים, האחים טורטן, התחרו ביום כיפור ללא אישור ראשי המשלחת, והוטסו מיידית ארצה. ידעתי שנה מראש על התאריך הזה. התחרות הייתה אמורה להימשך יומיים. יום אחד תרגילי חובה ובשני רשות. כדי לסיים את התחרות חייבים להשתתף בשני הימים. תרגילי הרשות שלי נפלו על יום כיפור, וראשי המשלחת ניסו לעשות הכל כדי להקדים את השעה. המארגנים אישרו את ההקדמה, אבל במחשב, שעת התחרות נשארה כמו שהייתה. המארגנים לא הסכימו לעשות שינוי, וכבר קיבלתי הודעה שאני לא משתתפת. אלא שכמה דקות לפני התחרות, הגיע מאמן הנבחרת ההונגרית והודיע לראשי המשלחת שאחת המתעמלות הטובות בעולם נפצעה, ונותר זמן לרשום אותי במקומה. בלי שום הכנות וללא חימום עליתי ועשיתי את התרגיל שהיה הטוב ביותר שלי בכל הקריירה, עם תוצאה של 9.45 מתוך 10".
אין המשך
שרון דורגה במקום ה-77, ואת הרגעים האלה היא נוצרת בליבה. "12 שנות אימון הקדשתי לטובת הרגעים האלה באולימפיאדה. מיד אחריה הודעתי על פרישה. רציתי חיים אחרים, לחדש קשרים עם חברים. הכרתי את בעלי, וזהו, הפרק הזה הסתיים".
לקח שנים עד שהמצב בענף השתפר.
"לראשונה מאז סיאול, סוף סוף יש מתעמלת ישראלית במשלחת. היו תקופות אפלות בספורט הזה, אבל בשנים האחרונות הוא שוב בקו עלייה. מאז סיאול ועד היום, כשליהיא רז נסעה כחברת משלחת, לא הייתה לנו נציגה ישראלית, והדגש על ישראלית לאולימפיאדה. ב-2012 הייתה נציגה לישראל, ולריה מקסיוטה, מתעמלת אוקראינית שלא הצליחה לייצג את ארצה ויצאה כנציגת ישראל, אבל זה ממש לא ייצג אותי. לכן אני מתרגשת כשאני רואה את רז. אני מרגישה שההתעמלות חוזרת בגדול, ולראות את ארטיום עומד על הפודיום עם מדליית זהב היה בשבילי רגע מרגש, כמו לכל עם ישראל. אנשים לא יכולים להבין כמה קשה הספורט הזה. הוא שואף לשלמות. לארטיום לא היה בגמר תרגיל מושלם, ועדיין לסיים ראשון בספורט הזה, זה רגע מיוחד והיסטורי".
עם זאת, בקריות לא קמה לשרון יורשת, ואין אפילו קבוצת מתעמלות פעילה. "אני לא שומעת ולא רואה על פעילות כזו בקריות. אני מעריכה שמאז סגירת הפעילות בקרית ביאליק לפני יותר מ-20 שנה, אין מישהו שירים את הכפפה ויביא לאחת הקריות את הספורט המדהים הזה".
