קבוצת כדורגל חדשה נולדה. היא לא תזכה בגביעים ובאליפויות (על כל פנים לא בתקופה הקרובה), ואיסור כניסה למגרשי הכדורגל לא תפגע באוהדיה. הקבוצה אינה זקוקה לזה כלל כדי לעשות היסטוריה משום שהיא כבר מנצחת, אף שלא שיחקה ולו משחק אחד. הכירו את "טראנס־בול", קבוצת הכדורגל הראשונה בישראל שכל שחקניה ושחקניותיה נמצאים ונמצאות על הקשת הטראנסית.
בקבוצה כבר יש 15 חברים/ות. כינסנו לשיחה שלושה מחברי הגרעין המייסד שלה – שי רפאל רביב, המרכז את הפעילות בקבוצה, ראם טל שראל ואלמוג קייש. שלושתם גדלו כבנות שמשוגעות על ספורט, ובזמן התהליך לשינוי המגדר שעברו ובסופו לא מצאו לעצמם מסגרת שיוכלו להמשיך ולעסוק בה. לכן הם יצרו לעצמם מסגרת משלהם.
"את הקבוצה הקים רוי אוחנה, שהיה כדורגלן בעצמו ונאלץ לוותר על המשחק בשל הצטרפותו למשטרה", מפרגן רביב. "הוא פרסם פוסט בפייסבוק וכתב שהוא מחפש חברים לקבוצה. הרצנו קמפיין לגיוס המונים, 'נייקי ישראל' עזרו ואנחנו פועלים במסגרת מ.ס. גאה תל אביב, שהיא עמותה שמקיימת קבוצות ספורט ופעילות לחברי הקהילה הגאה שלא תמיד מתקבלים בקבוצות 'רגילות'". יו"ר מ.ס. גאה, שגיא קריספין, מסביר כי ההסתדרות הציונית תומכת בפרויקט.
חור גדול בלב
רביב (32) נולד במושב חגלה שבעמק חפר. "הייתי ילדה טום־בוי", הוא נזכר. "שיחקתי כדורגל, כדורסל, רכבתי על אופניים. בגיל עשר הגעתי לג'ודו ודבקתי בספורט הזה עד היום, תחילה כספורטאי והיום כמאמן".
את השינוי המגדרי החל רביב רק לפני שנתיים. "הדרכתי באיגי והזדהיתי כג'נדר קוויר", הוא מספר. "הדרכתי נערים על הקשת הטראנסית ומצאתי שם מרחב להתנסות, אימצתי שם חדש. ראיתי עד כמה אני מרגיש נעים ונוח. לפני שנתיים יצאתי מהארון לפני החניכים שלי והוריהם והתהליך היה מדהים. זה לא היה פשוט, כמעט כמו לצאת שוב לפני המשפחה, אבל הם קיבלו את זה בהבנה ותמכו בי. אני בר מזל. העובדה שהייתי מוכן לשתף במה שעובר עליי אפשר שיח קרוב ונכון. שיחקתי כדורגל עם חברות בסופי שבוע, אבל ככל שהתקדמתי בתהליך שינוי המגדר הרגשתי פחות ופחות בנוח לשחק איתן. כשראיתי את הפוסט על הקבוצה החדשה הבנתי שמצאתי את התשובה".
ראם טל שראל (20) מכפר סבא יצא בגיל 15 מהארון וחי שנה בתור לסבית. "ואז הבנתי שאני גבר שאוהב אישה, לא אישה שאוהבת אישה", הוא אומר. "בסוף כיתה י"א יצאתי מהארון לפני ההורים וביום השני של י"ב סיפרתי לחברים בבית הספר ולצוות המורים. קיבלו אותי מייד ועזרו לי בתהליך. התלמידים גם מחאו לי כפיים. למרות שגם אני בר מזל, התהליך הזה עדיין מלווה בהרבה מאוד קשיים".
חלק לא מבוטל מהקושי הזה בא לידי ביטוי בספורט. "במשך שבע שנים שיחקתי בהפועל כפר סבא בליגת כדורגל לנשים עד שהקבוצה נסגרה", הוא מספר. "בתחילת תהליך השינוי ביקשתי להצטרף לקבוצה אחרת ולא התקבלתי בחום רב. פנו אליי בלשון נקבה ולא שיתפו פעולה. הבנתי שאני בבעיה. עם גברים אני לא יכול לשחק כי ברמה הפיזית אני לא יכול להתמודד איתם, וכשלוקחים הורמונים גבריים כמו טסטוסטרון ההתאחדות אוסרת לשחק בקבוצת נשים. הספורט שאני הכי אוהב, מה שמרים וממנף אותי – אין לי אפשרות לעסוק בו בצורה מקצועית ומסודרת. עזבתי את זה, ולא מרצון, והעזיבה הותירה לי חור גדול בלב. החלום הגדול שלי היה לחזור ולשחק כדורגל. לכן הצטרפתי ל'טרנס־בול', קבוצה שנותנת מקום לאנשים כמוני. מקום שבו כולנו יכולים להרגיש בנוח ולהיות חלק ממשהו".
רביב מבקש להדגיש שהקושי אינו טמון רק במסגרות שאינן מקבלות אלא גם בהרגשה האישית של האדם העובר את השינוי. "בזמן השינוי התחלתי להתאמן בקרוספיט", הוא מספר. "קיבלו אותי שם בלי בעיה, אבל בחלקי האימון שמחולקים לגברים ולנשים הרגשתי לא בנוח בשתי הקבוצות. עד היום אני לא מרגיש בנוח לשחק עם גברים שנולדו כאלה. הם גדולים וחזקים ממני ובסוף זה משפיע על רמת הנוחות באימון. מה גם שלפני ניתוח עליון (חזה) אתה מוצא עצמך מתאמן באופן לא בריא, וכל המהות של הספורט הולכת לאיבוד".
סטירה מצלצלת
אלמוג קייש (27) נולד וגדל בחדרה ומתגורר בתל אביב היום. התשוקה הגדולה שלו היא דווקא כדורסל. "החלום הגדול שלי הוא קצת אנוכי, שהקבוצה הזאת תצליח ותתפתח ואוכל לפתוח גם קבוצת כדורסל", הוא מודה. "לכדורסל הגעתי דרך אבא שלי ששיחק בליגה למקומות עבודה. בגיל שנתיים כבר הייתי רץ אחרי כדורים והמשחק הפך לאהבה הראשונה והגדולה שלי. עד כיתה ד' שיחקתי בקבוצת בנים ונראיתי כמו אחד מהם. אי אפשר היה לזהות שאני בת. בסוף כיתה ד' המאמן אמר לי במילים יפות שבאיגוד לא מרשים קבוצות מעורבות ואני צריך למצוא את עצמי בקבוצת הבנות. דווקא שם נראיתי כמו העוף המוזר, ושחקניות יריבות זרקו הערות כמו, 'ילד, למה אתה פה?'"
קייש המשיך בקריירה הספורטיבית שלו בקבוצות בנות, הגיע עד הקבוצה הבוגרת ואף הצטרף לנבחרות ישראל הצעירות. "הלימודים הוזנחו, חייתי רק כדורסל", הוא אומר בחיוך.
היציאה הראשונה מהארון, כלסבית, הייתה בגיל 19, והיא התקבלה בסביבתו הקרובה באהבה, אבל בצבא סבל מבריונות קשה. "חטפתי סטירה מצלצלת, פיזית ונפשית", הוא מספר בכאב. "חודשים של איומים ומכות, חיילות שהחרימו אותי, השפילו אותי, נעלו אותי מחוץ לחדר כשהתקלחו וכל זה בעידוד המפקד שלא ממש עזר. עד היום אני מתמודד עם פוסט־טראומה בנושא. הרגשתי הכי בנוח לצאת מהארון לפניהם והתגובה שלהם הכאיבה מאוד".
הוא המשיך לתרום בשירות לאומי, בגן לחינוך מיוחד, ובזמן הזה החל לעבור את השינוי. "עוד בגיל 7 הייתה לי שיחה ראשונה עם אימא על השאלה אם אני מרגיש בנוח בגוף שלי", הוא מספר. "השבתי בחיוב כמובן, אבל השיחה הזאת חזרה כמה פעמים במשך השנים. כשהתחלתי בתהליך לילדים בגן זה הסתדר מצוין, הייתה עוד בת שירות, אלמוג, וזה עשה להם סדר, יותר הם לא התבלבלו.
"היה אלמוג הבן והבת. גם הוריהם קיבלו את זה נהדר, גם חובשי הכיפה שבהם. זה חימם את הלב. היום, ארבע שנים אחרי ניתוח עליון, אני מרגיש כאילו זה היה אתמול. חששתי מאוד מהשינוי, מהתהליך ומהניתוח, אבל ידעתי שאם לא אעשה זאת, אישאר ב'תחתית' של החיים. אימא שלי תמכה בי מאוד וליוותה אותי. לאבא לקח קצת זמן, אבל מהר מאוד הוא הבין, וכל חבר שלו שהיה מתבדח בגלל זה או לא מקבל את זה הוא מיד ניתק איתו קשר".
עוד חלק לפאזל
היום יש לשלושתם סביבה מקבלת ותומכת, אבל רבים מהנמצאים על הקשת מוצאים את עצמם לבדם.
עד כמה הקבוצה יכולה לחולל שינוי?
קייס: "ההרגשה היא שאף אחד לא באמת מבין מה אנחנו עוברים. לכל אחד יש קונכייה משלו. יש קבוצות תמיכה והן יכולות לעזור, אבל זה יכול להיות דומה למה שקורה ב'טראנס־בול' – פתאום יש מטרה, פתאום לא הטראנסיות שלנו היא העניין המרכזי אלא הספורט, ה'ביחד'. הטראנסיות היא משהו נלווה".
רביב: "אתה מרגיש שייך לא בגלל מי שאתה אלא בזכות זאת".
שראל: "הקבוצה הזאת באה להראות שאנחנו טראנסים ויש לנו מקום. אנחנו לא שפופים, לא מתחבאים. יש לנו קבוצה משלנו וחלומות לגדול. יש בזה הרבה מאוד עוצמה".
קייס: "לא מזמן נתתי בית חם לשני צעירים טראנסים שנזרקו מהבית. ניסינו לתת להם הרגשת ביתיות. מבחינתי, זאת שליחות לעזור למי שמזלו לא שפר עליו. עשו עליי סרט, הוא מסתובב בעולם ואני מקבל הרבה תגובות מכל רחבי העולם. אנחנו מנסים לתת את ההרגשה שהם לא לבד".
רביב: "זאת הסיבה שבגללה הקמנו את הקבוצה – לתת במה לקהילה, למבוגרים שאין להם ארגון כמו איגי שתומך בצעירים. לא כולם פנויים רגשית או יכולים להרשות לעצמם להתנדב. לכן הקבוצה שלנו נותנת מרחב תרבותי, חברתי וספורטיבי בשלב הראשון. אחר כך ננסה להתקדם גם מקצועית".
קייס: "אני לא כדורגלן דגול. צריך לאפס את הרגליים, אבל הצטרפתי ל'טראנס־בול' קודם כל בשביל הספורט, החברה והנפש. בסופו של דבר גם כשישנה כל התמיכה בעולם, מהמשפחה ומהקהילה, וכשרובנו עוברים תהליך די דומה, אנחנו עדיין מרגישים לבד. כאילו כל החיים הם הצגה. הרגשתי כאילו 20 שנים מחיי היו פורים ולבשתי תחפושת".
בשבוע שעבר קיבלה הקבוצה הכרה מההתאחדות לכדורגל. היא הודיעה על שיתוף פעולה שנכלל בו גם סיוע בציוד, אבל בעיקר הכרה בחשיבות קיומה של קבוצה כזאת. "זה לא מובן מאליו", אומר רביב. ההכרה של ההתאחדות אומרת שלהט"בים יש בכל מקום, מותר להם לעשות את מה שהם אוהבים ולא יעצרו בעדם. שיתוף הפעולה הזה מבהיר שלשנאה וללהט"בופוביה אין מקום בשום מקום, גם לא במגרשים".
אתם מאמינים שהשינוי עשוי לבוא דווקא מהכדורגל?
קייס: "בהחלט. כל מה שנותן יותר נראות – בתקשורת, בספורט, בדוגמנות – כל דבר כזה בעצם אומר שאנחנו כאן ולא ניעלם, אז פשוט תקבלו את זה. אני לא צריך להתנצל על מי שאני. אני חי בשלום עם עצמי כמו שאני חי בשלום עם מי ששונה ממני, למשל בדעתו הפוליטית. חיה ותן לחיות".
שראל: "הקבוצה הזאת היא חלק משינוי חברתי, כמו כל דבר שמישהו מהקהילה מקדם, מוסיף עוד חלק לפאזל".
לאן אתם חולמים שהקבוצה תגיע?
שראל: "שנתרחב, נתפתח ונגיע לכמה שיותר חברים על הקשת הטראנסית, ניצור קהילה, נתמקצע ובעיקר ניהנה. התהליך שכולנו עוברים הוא מורכב ותובעני וחשוב שיהיה גם מקום ליהנות, להתנתק ולהוציא אנרגיות. אנחנו מזמינים כל מי שנמצא על הקשת לבוא באהבה ולהתנסות".
פרטים על הצטרפות לקבוצה בעמוד הפייסבוק של מ.ס. גאה תל אביב.
