טלי כהן תלמור זוכרת את הרגע המדויק שבו ראתה את אפי בפעם הראשונה. "באתי לבקר את אחותי רחל באורלנדו, וכשהיינו בעסק שלה לקעקועי חינה בשוק הפשפשים, היא אמרה שבחנות שלידה ישראלים פותחים מסעדה. הלכתי לראות מי האנשים, וברגע שאפי חייך אליי עם עיניו הכחולות ואמר 'אהלן', ידעתי שהוא שלי.
"הייתי בת 23 אחרי צבא ולימודים, לא תכננתי להישאר, אבל האהבה היתה חזקה מדי". האהבה הזו, היא אומרת, מלווה אותה גם היום לאחר מותו של אפי. "כשהבנו שהטיפולים לא עובדים, שאלתי את אפי איפה ירצה להיקבר, והוא אמר שבארץ.
אמרתי לו שאם יקרה משהו, שיחזור אליי בתור פרפר לבן. שעות ספורות לפני שהלך מאיתנו אמרתי לו: 'תשמור עליי מלמעלה, פרפר לבן שלי' והוא נענע בראשו והבנתי שהוא שומע אותי. זמן קצר לאחר מכן נכנס הביתה פרפר לבן וחג סביב ראשה של אריאל, בתו הבכורה. אלה היו הרגעים האחרונים של אפי, וכולנו מסביבו התחלנו לבכות. גם כשיצאנו מההלוויה ליווה אותנו פרפר לבן ומאז לא מפסיקים להגיע לפה פרפרים לבנים. אני יודעת שזה הוא, וזה מחזק אותי".
מביה"ח להוספיס
אפי (צ'אושו) תלמור חזר מארה"ב לפני כחודש עם אשתו טלי ושלושת ילדיהם, לאחר שחלה בסרטן ריאות וביקש לסיים את חייו בישראל. חברי הילדות שלו משבט הצופים "ארגמן" בעכו גייסו כספים כדי לסייע בכל הנדרש ולרכך את הנחיתה, ועזרו בלוגיסטיקה של קליטת בני המשפחה החוזרים. אפי נלקח לאשפוז קצר בבית החולים תל השומר ומשם עבר להוספיס ביתי ביישוב חריש, אצל משפחתה של טלי. הוא נפטר בתוך ימים ספורים, כשלצידו אשתו וילדיו, אימו, אחותו ואחיו.
"אמו סירבה להאמין עד לרגע האחרון שזה הסוף", אומרת טלי. "היא אמרה לו: 'סיכמנו שאתה קובר אותי ולא אני אותך'. אפי הבטיח לי שנחיה בארץ, רק לא חשבנו שזה יקרה בכאלה נסיבות. אני לא מבינה מה אני עושה פה בלעדיו, יש לי חור בנשמה שאני לא יודעת איך למלא. אבל יש לי שלושה ילדים ואני אומרת לעצמי שקודם כל אחשוב עליהם ולא עליי".
אפי צ'אושו (65) נולד וגדל בעכו, היה מדריך מיתולוגי בתנועת הצופים עבור דורות של חניכים ולפני 35 שנים היגר לארה"ב. טלי כהן גם היא בת למשפחה עכואית שמתגוררת היום בחריש, אבל את אפי המבוגר ממנה ב-20 שנה פגשה רק בארה"ב. הם הורים לעדן (בת 16) נתנאל (בן 15) ועדי (בת 13), ולאפי יש בת בכורה מנישואיו הקודמים, אריאל (29).
נפש צעירה
"יצאנו כמה חודשים והפכנו לבלתי נפרדים", אמרה השבוע, "לא ראיתי את עצמי בלעדיו, ולמרות פער השנים בינינו הרגשתי שבנפש הוא צעיר ממני, עם כל האנרגיות ושמחת החיים שלו, ועם הרצון לכבוש את העולם. אפי תמיד עבד ואני גידלתי את הילדים ועזרתי לו בעבודה עם הניירת. פעם בכמה שנים הגענו לביקור בארץ, ולפני שנתיים עשינו כאן בר מצווה לנתנאל. היו לנו חיים טובים לצד תקופות קשות, אבל האהבה ניצחה הכול. לאפי היו קצת יותר שאיפות מבחינה כלכלית והכרחתי אותו להפסיק לעבוד בשבתות.
"נכון שחיינו בשכירות ואפי רצה לקנות בית, אבל היו לנו שתי מכוניות ולא היה חסר כלום אף פעם. חשבתי שאנחנו חיים טוב ואפי רק לא רואה את זה. המסעדה שלו, שנפתחה ימים ספורים לפני פיגועי ה-11 בספטמבר, נסגרה כשנה לאחר מכן בגלל הפגיעה בתיירות והיה לו עסק של שיפוצים עם צוות עובדים, ולכן חשש לחזור לארץ ולהתחיל הכל מחדש. אפי הוא מגנט לאנשים, אחד שמתאהבים בו בלי שיעשה כלום. יש בו את הקסם הזה. גיליתי עד כמה אהבו אותו רק אחרי שחלה".
עשרות מזוודות
המחלה התגלתה באוגוסט בשנה שעברה, אבל טלי הרגישה חודשים קודם לכן שמשהו לא בסדר: "אריאל התחתנה בחודש יוני בדיוק לפני שנה, ובחתונה אפי כבר היה חנוק ולא הרגיש טוב. כולם חשבו שזו התרגשות, אבל אני ידעתי שזה משהו יותר חמור. במשך שלושה חודשים השתעל וסבל מקשיי נשימה אבל חשש ללכת להיבדק, עד שהכרחתי אותו. כל כך שמחנו באבחנה שזו דלקת ריאות, ורק כשהדלקת לא עברה ושוב לקחתי אותו לבית החולים, גילו את המחלה. נסעתי הביתה לילדים כשאפי התקשר ואמר שהתוצאות של ה-CT הגיעו וזה הנורא מכל. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לו: 'אנחנו נילחם ביחד'".
החברים לא עזבו אותם לרגע, בארץ ובארה"ב. חברי ילדות מעכו פתחו קבוצת ווטסאפ ונרתמו להביא אותו לארץ: "בספטמבר התחילו הטיפולים והשיער השופע שכולם קינאו בו בגללו, החל לנשור. את אפי זה לא עניין, הוא רק רצה לחיות. חברים הגיעו פעם בשבוע עם השווארמה שאפי אהב והם הביאו במיוחד ממסעדה רחוקה, לקחו אותו לבדיקות ועזרו בכל מה שהייתי צריכה. כשעזבנו השארנו בבית את המיטות עם השמיכות עליהן.
"ארגנו לי תרומה של עשרות מזוודות וארזנו את מה שיכולנו; החברים ארזו את השאר, חלק מכרו וחלק תרמו, והזמינו חברת ניקיון שניקתה את הבית. בלעדיהם הייתי צריכה עכשיו להיות בארה"ב כדי לטפל בכל זה".
קראו עוד:
סידורים והתאקלמות
למרות ההידרדרות המהירה במצבו של אפי, טלי סירבה לוותר עד הרגע האחרון. "בתחילת המאבק אמרתי לאפי: 'אתה לא מוותר, נלחם עד הסוף', והוא הבטיח לא להרים ידיים. גם כשאמרו בארה"ב שיש לו חודש לחיות ארזתי את כל הג'ינסים שהפסיק ללבוש, כי הוא אמר שילבש אותם כשיחלים. רדפנו אחרי כל טיפול אפשרי ועדיין יש לאפי בדיקות שמחכות לו באיכילוב עם טופס 17. האמנתי עד לרגע האחרון, וגם כשהמשפחה אמרה לי: 'די, שחררי' לא יכולתי לשחרר. עדיין לא שחררתי.
"בהדרגה אפי הפסיק לאכול וגם לשתות, וכשהתחיל לקבל תרופות נגד כאבים הפך למנומנם. ביומיים האחרונים כבר לא הגיב אבל נענע קצת את הראש. יום לפני שהוא נפטר התכנסנו ונפרדנו, הילדים דיברו אליו והוא הנהן בראש וידענו שהוא שומע. אמרתי לו: 'אפי, אם אתה רוצה ללכת אל תסבול בגללי', והוא סימן 'לא' עם הראש. הוא לא רצה לוותר, אבל הסרטן היה חזק יותר".
השבוע קמו מהשִבעה והם עסוקים בסידורים והתאקלמות, ובאולפן קיץ לילדים שעדיין לא מדברים עברית. "אני מאמינה שצריך לקפוץ למים העמוקים ורק ככה מסתדרים", אומרת טלי. "אני מאמינה שהילדים יסתגלו, ואז אמצא לי עבודה, אהיה עם המשפחה, 23 שנים הייתי רחוקה מהמשפחה ועכשיו לילדים שלי יש סבתא וסבא, דודים ואחיינים".
