זוהר ובן פיש (29) מקרית מוצקין הביאו את בתם הבכורה אליה, ב-7 באוקטובר בשעה 11:45 בבית החולים רמב"ם בחיפה. "הייתי מאושפזת כמה ימים בגלל ירידת מים", מספרת זוהר.
"ביום שישי הורידו אותי לחדר הלידה בשעה 11:00 בבוקר, ובשעה 7:00 למחרת, כשמאות מחבלים פלשו לדרום, שכבתי עם פתיחה מלאה ולא ידעתי דבר על המתרחש. ביד אחת בעלי החזיק לי את היד בזמן הלחיצות בין ציר לציר, ובידו השנייה אחז בטלפון עם פרצוף מודאג. לא הצלחתי להבין על מה הוא מסתכל כל הזמן. בני המשפחה בחרו לא לשתף אותי, כולם שמרו עליי וחסכו לחץ נוסף מאישה שכורעת ללדת.
"רק בחדר ההתאוששות סיפרו לי על מתקפת הפתע. לרגע חשבתי שאני בהזיות תחת השפעת אפידורל. רק כשהגעתי לחדר והדלקתי טלוויזיה, הבנתי שמתחולל גיהינום במדינה. ככל שעברו הימים, ובצל השכול הכבד, הבנתי שדווקא ביום החשוך הזה, אליה, קיצור של השם אליהו הנביא, היא האור. הניצחון והנס הוא לא רק שלי, אלא של כל עם ישראל, סמל לתקומה. בזמן שהמרצחים בחרו להשמיד אותנו, נוצרים חיים חדשים.
כאם טרייה הייתי עסוקה בטיפול בתינוקת החדשה. כשאליה הייתה בת שבוע נשמעו אזעקות בקריות. אלו היו רגעים של פחד וחוסר אונים, לרוץ איתה למקלט.
קראו עוד:
"היה חשש גדול איך נסתדר עם תינוקת קטנה אם יהיו הפסקות חשמל או מים. הטיפול בצרכיה של אליה מילא לי את כל היום, ורק בלילות, כשהיא הייתה נרדמת, הייתי בוכה מול הטלוויזיה. אלה היו לילות קשים, הייתי צופה בסרטונים ומרשה לעצמי להתפרק.
"עד לשבת ההיא הייתה המחשבה הרגילה לחגוג בריתה לאליה עם כל החברים והמשפחה, אבל מיד הבנו שבזמן המלחמה זה לא יקרה. השנה נחגוג עם המשפחה המצומצמת ונעשה זבד הבת, טקס להודיה שלא הספקנו לעשות כשאליה נולדה. את חגיגת השנה לא נקיים ב-7 באוקטובר, אולי נחגוג לה בתאריך העברי".
