מלחמת יום הכיפורים שינתה את חייהן של ציונה דרנג ונעמי רוזן לנצח. הגורל חיבר ביניהן בצל השכול הכבד והגעגועים לאח שאבד, והבשורה הידקה את הקשר ביניהן. 48 שנים אחרי, הן מדברות על הימים הקשים שעברו יחד, וההתמודדות זו לצד זו.
ציונה דרנג (72), ממשפחת יוסף: "האזעקה הרעידה את שמי הארץ, והבנו שהתחילה מלחמה. למעשה הרגע הזה חצה את החיים שלי לשניים, משם החיים שלי ושל משפחתי השתנו. הייתי אם צעירה בת 24, לתינוק כבן שנה. אחי הצעיר אבי היה חייל טירון בחיל הקשר
"יש לי אחות צעירה ממני, ואחי אלי ז"ל, שהיה בן 22, בשנת הלימודים הראשונה שלו ללימודי משפטים באוניברסיטת ת"א, היה חייל מילואים בשריון, מפקד טנק. אחרי הצפירה רצתי לבית הוריי להיות יחד ולהבין את מי מהאחים שלי יקחו למלחמה.
"אלי חיכה שיגייסו אותו, קיווה וציפה. הוא שוחח עם מי שהיה חבר שלו מהאוניברסיטה, אמנון אברמוביץ', שסיפר לו שהוא כבר גויס. חצי שעה אחר כך הגיע אוטובוס צבאי וצעקו את שמות המילואימניקים שמגויסים. אמא ארגנה לו את התרמיל, נפרדנו ממנו, ובזמן שיצא, אבא הסתכל מהחלון והכיפה נפלה לו מהראש למטה, זה מיד עשה לו הרגשה רעה".
הגלויה האחרונה
כמה רחובות משם התגוררה משפחתה של נעמי רוזן (78), משפחת אסטרחן. השתיים הכירו בעבודה המשותפת בתנובה. רוזן: "אנחנו משפחה של תשעה ילדים. באותם ימים הייתי פקידה בתנובה, בת 31, עם בת. הבנו שמשהו מתרחש ערב קודם. גם לי היה באותם הימים אח צעיר בשירות סדיר בצנחנים, דני, ואח גדול יותר, שמואל, שעבד כטקרטוריסט ושירת במילואים בחטיבת השריון.
שניהם היו ביחד בכיפור בבית. כבר בערב דני התבקש להגיע למחנה שרגא, ושמואל לקח אותו, בהמשך הוא גם לחם בחווה הסינית. לאחר מכן, שמואל נסע לנקודת האיסוף. אמא ארגנה לו את התרמיל ואבא צחצח לו את הנעליים. הוא היה בטוח שזו תהיה מלחמה קצרה, ואמר לנו 'להתראות בעוד שלושה ימים'. מי חשב שלא נראה עוד אותו לעולם?".
שני אחיה של ציונה התגייסו למלחמה, כמו גם שני אחיה של נעמי: "דאגנו מאוד, ועקבנו דרך הטלוויזיה על מה שקורה. ההתקשרות היחידה הייתה דרך גלויות שהם שלחו.
ציונה: "אלי כתב לנו לא לדאוג, 'הכל בסדר, כשאני יחזור אני אקנה נעלים ראשונות לניר', בני בן השנה שאלי מאוד אהב. באותם ימים, אחותו של אברמוביץ' התקשרה, סיפרה שהוא נפצע קשה ואמרה שהוא שואל על אלי. אמרנו לה שאנחנו לא יודעים. הגלויה הבאה נכתבה ב-15 באוקטובר, הוא כתב 'נתראה בקרוב'. לאחר מכן התברר לנו שבאותו יום שכתב, הם יצאו לחווה הסינית, ובאותו יום הוא נהרג".
גם שמואל אסטרחן שלח גלויה לבני משפחתו ביום מותו, שעות ספורות לפני כן: "הגלויה שמורה אצלי עד היום", מספרת נעמי, "הוא כתב מה שלומנו ושאל אם שמענו משהו מאחי הצעיר. רק לאחר מכן גילנו שכמה שעות לאחר מכן הם פרצו לחאן ארנבה ונקלעו למערב של טילים, בו הטנק שלו נפגע והוא נהרג".
חוסר הוודאות היה קשה. ואז הגיעו קציני העיר אל שתי המשפחות והודיעו שבניהן נעדרים.
ציונה: "הודיעו שאלי נעדר, זה היה נורא. קיווינו לשמוע שאולי הוא פצוע או שבוי, וחברים שלו נסעו לחפש אותו בכל בתי החולים בארץ. נסענו לתל אביב לראות תמונות של שבויים, לחפש מידע, אבל לא הצלחנו לאתר אותו".
פגז לטנק
נעמי: "התחלנו לחפש את שמואל. אבא נסע לבסיס פילון. החיילים שם, שכנראה ידעו מה קרה, לא יכלו לבשר לו. באותו זמן קיבלנו מידע מבעלי, שעבד בבית החולים בנהריה, ושם סיפרו לו שחייל שהיה עם אחי בטנק נמצא בבית הבראה בעכו, אז נסענו לשם.
"הוא אמר לבעלי: 'מה אני יכול לומר לך, רק שלא הספקנו לירות פגז והטנק קיבל פגיעה'. כשהוא ראה אותי וזיהה שאני אחותו, על פי הדמיון בינינו, הוא מיד הסתייג ואמר 'אני לא זוכר יותר'".
הדאגה המשותפת לגורל האחים חיברה בין השתיים. נעמי: "ישבנו יחד והתקשרנו לכל מיני בסיסים ומקומות ושאלנו על האחים שלנו. אבל אז התחילו מהצבא להתקשר, שאלו אותנו אם יש לנו צילומי שיניים, והתחלנו לחשוש עוד יותר".
כעבור חודש וחצי, בעוד נעמי וציונה נמצאו בעבודתן בתנובה, הגיע קצין העיר אל המפעל וביקש מנעמי לעלות עמו ועם מנהל המקום לחדר למעלה. "קשה לחזור לרגעים האלה, זו הייתה תחושה של שבר נורא. מיד חשבתי על ההורים שלי, על האחים. אחר כך הלכתי עם קצין העיר אל בית ההורים להודיע להם על האסון".
ציונה: "אני זוכרות את נעמי יורדת במדרגות ובוכה, כשהיא ירדה היא ניגשה אלי וסיפרה לי בבכי שאחיה נהרג. שבוע אחר כך אני רואה שוב את קצין העיר מגיע, הוא והמנהל ניגשו אלי וביקשו ממני לבוא עמם לאותו חדר. מיד אמרתי להם 'אני יודעת, זה כמו שאמרתם לנעמי, אחי נהרג'.
גופותיהם של שני האחים נקברו תחילה בבית העלמין הארעי בלוחמי הגטאות וכעבור 11 חודשים הובאו גופותיהם באותו היום לנהריה, והם נקברו בבית העלמין בעיר בהפרש של שעות בודדות. האסון חיזק את הקשר בין השתיים. ציונה: "היינו חברות טובות בעבודה, אבל משהו קרה אחרי האסון. הגורל המשותף האכזר הזה קשר אותנו לנצח. ראיתי בנעמי, שגם היתה בוגרת ממני, חברה שעוזרת לי מאוד להתמודד. המלחמה הזו פירקה את המשפחה שלי.
"ההורים שלי היו עצובים מאוד. אמא שלי הייתה במשך שבע שנים כמעט רק במיטה, ואבא כשנה לא הלך לבית הכנסת, והייתה תחושה גדולה של אבל. אחותי התחתנה ועזבה את הארץ עם שלושת בניה, כי היא פחדה שהם ישרתו בצבא אחרי מה שעברנו. ואחי הצעיר, שגם לחם במלחמה, מושך איתו קשיים מאותם ימים עד היום".
האבות נפטרו צעירים
שנים ספורות אחרי מלחמת יום הכיפורים, שני האבות חלו ונפטרו, ושנים לאחר מכן גם האימהות.
נעמי: "ההורים שלי התעקשו להרים את הראש. תחילה ביקשו מאחי הצעיר לא לשרת בקרבי, אבל אחרי שלושה ימים בבית הספר הטכני, הוא ביקש לחזור ליחידה שלו, וכך היה. ההורים כיבדו את רצונו".
"אבא שלי היה אוכל את עצמו מבפנים, אבל לא הראה את זה. תמיד היה קשה והיה עצוב, אבל אמא שלי אמרה 'למרות הכל צריך להמשיך את החיים', זה משהו שלקחתי מההורים שלי, וגם היום אני אומרת לציונה, תמשיכי, אין מה לעשות, זה מה שקרה ועם זה נתמודד".
ציונה: "לשתינו היה קשר מיוחד עם האחים שלנו שנפלו, היו לנו הרבה שיחות משותפות. אלי היה מגיע אלינו ולוקח את בני ניר לטיול בעגלה. אהבנו אחד את השני, ואת החסר שלו אני מרגישה כל הזמן. קראתי לבני אליהו, על שמו, והשבוע נולדה לי ממנו נכדה.
נעמי: "שמואל היה הבן שהגיע אל ההורים שלי לאחר חמש בנות, אחריו נולדו עוד שתי בנות ובן. היה לי קשר טוב איתו, היינו הולכים יחד להופעות ומדברים הרבה. היה לו חיוך שאני לא יכולה לשכוח".
למרות השנים הרבות שחלפו מאז האסון המשותף, הן עדיין משתפות חוויות ותחושות מאותם ימים. נעמי: "השנים שעוברות לא מעבירות את הכאב, יש געגוע שרק גדל עם השנים, ותמיד אנחנו חושבות מה היה קורה אם האחים שלנו לא היו נהרגים, איך הכל היה מתגלגל אחרת".
פורסם לראשונה: 08:06, 13.04.21
