בפתח שנת הלימודים החדשה, חזרנו אל חלק מהמורים המלמדים בבתי הספר בקריות, שגוייסו בצו 8. הם מספרים על המציאות שנכפתה עליהם ב־7 באוקטובר, על שמירת הקשר עם התלמידים בזמן המילואים ועל התקווה לשנה החדשה.
גל ניצן, אורט רמון קרית מוצקין
במילואים: קצין בחמ"ל הרפואה
גל ניצן גויס למילואים בצו 8 מיד עם תחילת הלחימה. בן 36, מתגורר בחיפה, נשוי ואב לשניים, מורה בחטיבת הביניים אורט רמון בקרית מוצקין, מחנך כיתה תקשורתית ורכז החינוך המיוחד בבית הספר.
ניצן: "כבר בשעה שבע וחצי בבוקר ב-7 באוקטובר זימנו אותי בצו 8 למילואים והתייצבתי מיד לחודשיים שלמים. המילואים היו מאוד אינטנסיביים והיה קשה לשמור על קשר עם התלמידים והכיתה. הייתי בתפקיד בלילות וישן בימים, הכל היה הפוך, אבל כל הזמן התלמידים היו במחשבה שלי, והתעדכנתי דרך הצוות. באותו הסבב הייתי במילואים רצוף עד חודש פברואר".
אל עולם ההוראה הגיע לאחר לימודי ראיית חשבון: "לא חשבתי על עולם ההוראה, אבל תוך כדי הלימודים עבדתי עם אוכלוסיה על הספקטרום במערך דיור למבוגרים, וזה עורר אצלי רצון לשינוי כיוון, כי הבנתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו בחיים. תוך כדי למדתי תואר בחינוך מיוחד ומתמטיקה במקביל לתואר בכלכלה. השנה שתתחיל תהיה השנה השמינית שלי בהוראת חינוך מיוחד, ואין לי ספק שזהו מקומי".
במהלך המלחמה, כשניצן במילואים, נולד לו בן, ילד שני לאחר בת בכורה: "למזלי, הגעתי ללידה המרגשת, אבל חזרתי למילואים. רק בחודש פברואר לקחתי כחודש וחצי הפסקה וחזרתי לסייע לאשתי בגידול הילדים, ובאותה תקופה גם חזרתי בהתרגשות רבה אל התלמידים שלי".
התלמידים קיבלו את פניו של ניצן בהתרגשות גדולה: "כשהגעתי אליהם אחר התקופה שלא נפגשנו הייתה פגישה מרגשת. זו הייתה תקופה שכל מי שהגיע על מדים זה היה מרגש ובמיוחד מפגש בין מורה לתלמידים. החזרה, גם אם לתקופה קצרה, עזרה לי מאוד לשמור על שגרה, לחזור להתנהלות שפויה, ולפגוש מציאות כל כך שונה ממה שקורה במילואים"
אבל כבר באמצע מרץ חזר ניצן למילואים: "בתקופה הזו, כשחזרתי למילואים, הצלחתי יותר להיות מעורב בכיתה ובתלמידים. ניצלתי כל רגע פנוי לשיחה עם תלמיד או מישהו מהצוות בעניינו של תלמיד או תלמידה. אני מרגיש שכל התקופה של המילואים עזרה לי גם כמורה, כי הכל נכנס לפרופורציות אחרות שמלמדות לא מעט על מה חשוב בחיים".
רועי וילדר, מנהל 'הצבי ישראל', קרית אתא
במילואים: הגנה אווירית
רועי וילדר (40), מנהל בית הספר הצבי ישראל בקרית אתא, גוייס אף הוא למילואים כשבוע לאחר תחילת המלחמה, לשירות בהגנה האווירית בגדוד 5729, בתפקיד האחראי מכניסה של מתקפה אווירית, והגנה על מערכות ההגנה האוויריות של צה"ל.
וילדר: "אני מנהל את בית ספר שלוש שנים, ובפתחה של השנה הרביעית. עשיתי את דרכי ממדריך פנימיה, למורה בבית ספר בעכו, בחטיבה ובתיכון ומשם למנהל. גויסתי שבוע אחרי שהתחילה המלחמה בשנת הניהול השלישית שלי, וזה היה השלב שעוד למדנו בזום. אך לא הרבה לאחר מכן חזרו ללמידה פרונטאלית ואני הייתי במילואים 142 ימים רצופים. זו הייתה התמודדות לא פשוטה, הסגנית החליפה אותי, אבל זה היה מורכב ואני ניסיתי לסייע מהמילואים בכל העניינים הטכנים שניתן היה לעשות מרחוק במחשב, כשלפעמים זה קורה תחת הפגזות בגזרה בה הייתי, גזרת קריית שמונה".
וילדר, נשוי לקטי ואב לשלושה ילדים צעירים בגילאי ארבע ועד שש, מתגורר עם משפחתו בנהריה. וילדר: "בכל הזדמנות שחזרתי הביתה, הגעתי לבית הספר. בצבא מפקדיי הבינו את זה, ועזרו לי לצאת קודם או להגיע יותר מאוחר כדי להגיע לבית הספר לביקור. הרגשתי שהביקורים האלה חשובים לי ולבית הספר. מן הצד השני הייתה אשתי שהתמודדה עם מציאות לא פשוטה ־ השהות בנהריה בתקופה הזו, כשאני במילואים. כולם נתנו מעצמם בבית ובבית ספר כדי שאוכל לשרת".
בתום 142 ימים שב וילדר לבית הספר, התלמידים והצוות הכינו לו קבלת פנים מרגשת: "שבתי עם מדים, כולם חיכו עם שלטים ובלונים, זה היה מרגש. חשוב שהתלמידים מבינים שיש זמן שהוא צו השעה. תלמידים מבינים ומעריכים, לא פעם ניגשו אלי ואמרו: 'תודה שאתה שומר עלינו', זה מרגש ומחזק. כשאתה במילואים, המשימה יותר ברורה, החזרה מהמילואים לשגרה היא שקשה ומילים כאלה מחזקות מאוד".
לשנה הבאה מקווה וילדר לשנה רגועה: "יש תפילה לניצחון, לחזרת החטופים ולרפואת כל הפצועים. מבחינת בית הספר והשגרה התקווה היא קודם כל לסתם שנה רגילה, כל השאר יבוא אחרי זה".
סבג נופר, יסודי ריבלין, קרית מוצקין
במילואים: הגנת הגבולות
סבג נופר (32), מורה בבית הספר היסודי רבילין בקרית מוצקין, גויסה לשירות מילואים בתפקיד הגנה על גבולות המדינה.
נופר: "קמתי כמו כולם בשבת השחורה לחדשות הכי קשות ששמענו וישבתי ליד הטלפון שלי, היה לי ברור שיגייסו אותנו. בסדיר שימשתי כמדריכת כלואים, ומאז סיום השירות, בכל שנה נקראתי למילואים והגעתי אליהם לתרגילים. הטלפון לא איחר לבוא ביום ראשון שאחרי, מוקדם בבוקר, קראו לי להגיע לבסיס הכינוס במשגב בתוך ארבע שעות. לא היה לי ספק שעלי להגיע ולהתייצב למשימה. הימים הראשונים התאפיינו בכאוס, לא היה ברור לקראת מה אנחנו הולכים. עד שהודיעו לנו שהמשימה העיקרית היא חסימת צירים שמאוימים בירי, אני הוצבתי בגזרת קריית שמונה באזור מג'דל שמס, כפר סאלד וכל האזור".
גם מהשטח והתפקיד הלא פשוט הצליחה נופר לשמור על קשר עם התלמידים: "את המורות שלא חינכה כיתה מיד התייצבה למשימה והחליפה אותי. הייתי איתה בקשר על מצב הלימודי והחברתי של התלמידים וסייעתי במה שאפשר. הגעתי לביקור בבית הספר בכל פעם שיצאתי וגם הגעתי באופן מיוחד לטקס קבלת התורה המסורתי. למרות שלא הייתי חלק מהתהליך, היה לי חשוב להיות איתם בטקס המשמח".
בכל פעם שסבג נכנסה בשעת בית הספר, התלמידים קיבלו אותה בהתרגשות: "הגעתי לבקר הרבה ובכל פעם היתה התרגשות, אפילו דמעות. אלו תלמידים שחוו טלטלה לא פשוטה, וכל 160 הימים ששירתתי גם חוו חוסר מודעות, שאלו אותי תמיד מתי אני חוזרת ולא הייתה לי תשובה עבורם".
כשסיימה את המילואים באמצע חודש מרץ, ההורים המורים והתלמידים ערכו לה קבלת פנים מרגשת. ההורים אף כתבו מכתב למחלקת החינוך בעירייה וביקשו, לפנים משורת הדין, שסבג תישאר לחינוך הכיתה שנה נוספת. "זה בדרך כלל לא קורה, ובכל ארבע השנים שאני מלמדת תמיד חינכתי כיתות א' ו-ב', אבל היה לי ברור שכאן טובת הלידים היא שאשאר איתם עוד שנה לחינוך כיתה".
מעט לפני תחילת חודש יוני, קיבלה סבג צו מילואים נוסף לחודש יולי, החודש האחרון של שנת הלימודים: "התקשרתי למפקדים שלי והסברתי שאני לא מסוגלת להיעדר שוב לתלמידים ולא לסיים איתם את השנה. ביקשתי באופן חריג לא להגיע. לשמחתי, הם הבינו ואישרו לי לא לבוא. אני מאד שמחה על השירות ועל ההזדמנות לסייע בשמירה על עם ישראל בתקופה הכי רגישה וקשה, תקופה שתכנס לדפי ההיסטוריה של העם שלנו, אבל בחודש הזה ראיתי את טובת הילדים. ברור לי שתהיה פעם הבאה ואולי היא גם לא רחוקה, וגם היא תהיה בזמן שנת הלימודים הקרובה ואני אתייצב. זה צו השעה ואין חשוב מזה, ואולי זה השיעור הכי חשוב שהתלמידים שלי יקבלו ממני".
שיר דהן, גן דולב קרית ביאליק
במילואים: לוחמת בתותחנים
שיר דהן (27) רווקה, גרה בקרית ים, גננת בגן דולב לילדי גן חובה בקרית ביאליק. דהן לא תיארה לעצמה, שהשנה הראשונה שלה כגננת במסגרת ההתמחות בלימודי החינוך וההוראה תיראה כך.
"השנה התחילה מדהים עם הרבה תקוות וחלומות, זו השנה הראשונה שלי בגן דולב, אבל אז נפתחה המלחמה והכל השתנה. יום לפני החזרה מחופשת סוכות לגנים החלה המלחמה, ומיד לאחר מכן הודיע משרד החינוך על סגירת כל מוסדות הלימוד. לאחר 21 יום חזרנו אל הגנים, ואז ביום הראשון שחזרתי לגן, קיבלתי טלפון מהמפקד שלי שמקפיצים אותנו, זו הייתה טלטלה, אבל היה לי ברור שאם קוראים לי אני באה, שאין דבר יותר חשוב מזה".
ההורים של ילדי הגן קיבלו את ההודעה על גיוסה דהן ברגשות מעורבים: "לא מעט בירכו אותי וביקשו שאשמור על עצמי ואחזור בשלום, ובאופן טבעי חלק דאגו להמשך הפעילות של הגן. היו גננות מחליפות במקומי כי אז עוד היה בלאגן ולא ידעו לכמה זמן אני יוצאת למילואים, בפועל זה נמשך ארבעה חודשים".
קראו עוד:
דהן נסעה אל המילואים לשירות תותחן מתנייע שהוצב כשישה קילומטר מן הגבול: "ביום הראשון הייתה אזעקה, נבהלתי ורעדתי. המפקד שלי לקח אותי לצד ואמר לי 'את לא חייבת להיות פה אם את לא מסוגלת'. זה הרגע ששיניתי משהו בראש, הבנתי שזה המקום שלי – התגייסתי לשירות הזה בסדיר כי רציתי שירות משמעותי, רציתי לשמור על המדינה שלנו, והיה לי ברור שזה מה שאני רוצה גם באותו הרגע. אני שומרת על הילדים שלי בגן מרחוק וזה מקומי, ומאותו רגע הכל השתנה. הייתי שם ארבעה חודשים לוחמת במלוא העוצמה. תמיד יש את הפחד ששומעים את השירות ואחרי כן את הפיצוצים של הכטב"מים שיורים עלינו, ואזעקות פעמיים ביום, אבל המטרה הייתה ברורה וזה החזיק אותי'.
לא פשוט לשמור על קשר עם ילדים רכים בתקופת המלחמה מן הגבול החם: "יצאתי לאפטרים והגעתי לילדים בגן. היה מרגש לקבל חיבוקים מהדבר הכי טהור. כל פעם שהגעתי לגן המטרה של שמירה על הארץ התחדדה והתחזקה אצלי מאוד".
בסוף חודש פברואר סיימה דהן את שירות המילואים ושבה לגן: "רבים מדברים על תחושות קשות במעברים, אבל אני מרגישה שהשליחות שלי בגן הילדים חשובה כמו השליחות בשמירה על הארץ והתושבים. ברור לי שאם אקרא שוב למילואים, אתייצב בגאווה".
"אני מקווה שהמלחמה תסתיים בניצחון עם החטופים בבית. שיהיה שקט בגבול הצפון ולא יזדקקו לנו עוד", מייחלת דהן.
