שנה חלפה מאז השבת השחורה, ובין מאות הנרצחים ומאות החטופים, נחטף גם סמ"ר מתן אנגרסט (21) מקרית ביאליק, כשהוא פצוע מהטנק שלו בנחל עוז. את החג האחרון, ראש שנה, הם ציינו במטה החטופים. אמו, ענת אנגרסט מספרת: "היינו כל המשפחה במטה, הגיעו עזרות של מתנדבים והביאו אוכל, וגם לא מעט שביקשו והזמינו אותנו לסעודות החג, וכמה שזה היה מרגש, זה היה קשה מאוד. אין לנו חג בלי מתן".
"אנו מתקשים להאמין שחלפה שנה" סיפרה בכאב ענת למיינט קריות, "שהגיע שוב אותו התאריך המחריד '7 באוקטובר', שהפך גם לשם המלחמה, תאריך שמציין הרבה מאד שכול ועצב ושנה שלמה שמרגישה אצלנו כמו יום אחד מתמשך, של גיהינום וסיוט. אנחנו עדיין מרגישים בתוך אותה הסיטואציה מאותו היום, אנחנו לא יכולים לסגור שום מעגל, לא יכולים להתחיל לרפא את עצמנו, אנחנו רק סופרים את הימים, וזה בלתי נתפס".
במשך כחודש נחשב מתן אנגרסט לנעדר, זמן רב ניסתה משפחתו לברר מה עלה בגורל בנם, עד שהגיעה ההודעה הרשמית כי מתן נחטף.
"הזמן מתרחק"
האמנת שזה יכול להימשך כל כך הרבה זמן?
ענת: "לא האמנו. כשדיברו איתנו משפחתו של הדר גולדין ז"ל ואורון שאול ז"ל, שגופותיהם עדיין בשבי החמאס, אמרנו לעצמנו 'זה לא אותו אירוע'. הייתה לנו מחשבה שצה"ל בפנים, בתוך עזה, ושלא יעזבו את עזה עד שיביאו את החטופים, ושלחץ צבאי יביא אותם. אנחנו הרחקנו את המחשבות על זמן ממושך, מי חשב על שנה?! ולאט לאט עבר עוד חג, ועוד יום הולדת של בן משפחה בלי מתן, ויום הולדת למתן בלי מתן, וכל פעם הזמן מתרחק".
בכל החודשים הראשונים לחטיפתו של מתן, ביקשה משפחת אנגרסט להימנע כמה שאפשר מפרסום בכלי התקשורת. באופן כמעט גורף הם נמנעו מראיינות או פרסום פרטים על מתן. דבר שהשתנה לחלוטין מאז חודש יוני האחרון.
מה הביא לשינוי בתפיסה?
ענת: "אנחנו כמשפחה עברנו שינוי משמעותי. תחילה ביקשו מאיתנו לשמור על פרופיל נמוך, בשביל לשמור על מתן. הבקשה הזו מאוד התחברה לאופי שלנו כמשפחה, אנחנו קנאים לפרטיות שלנו, גם ברשתות החברתיות אנחנו כמעט לא נמצאים. זה גם האופי של מתן, לכן הסכמנו וסמכנו על הממשלה וזרועותיה שהם עושים הכל להחזיר את מתן אלינו כמה שיותר מהר, ואין לנו צורך להיאבק או לצאת להפגנות, וטעינו".
מה הייתה נקודת המפנה?
אנגרסט: "הפעם הראשונה שנפל לנו האסימון שהדברים לא עובדים כמו שחשבנו הייתה בוועידת פריז, אז התקרבו לעסקה, ונתניהו יצא בהצהרה שטרפדה את העסקה. הפעם השנייה שזה קרה הייתה כשהחלו לדבר על ציר פילדלפי, וגם שם במסיבת העיתונאים טורפדה עסקה שהייתה ממש על השולחן. נפל לנו האסימון שאנחנו במלכוד פוליטי. החלטנו שאנו יוצאים נגד המדיניות של הממשלה שבוחרת בכל יום להשאיר את הילד שלי שם סובל מדורי גיהינום, וכבר חלפה שנה ואין אופק".
שעון החול אוזל
רק אז חשפה משפחת אנגרסט כי קיבלה אות חיים מבנם השבוי בעזה, לאחר שחיילי צה"ל מצאו ברצועה סרטון, שבו מתן נראה כשהוא פצוע וסובל ופונה ישירות לראש הממשלה, בנימין נתניהו, בבקשה שידאג לשחרורו. כחודשיים לאחר מכן חשפה אמו ענת קטע של הקלטה בלבד בעצרת החטופים, בקולו של מתן הפונה לנתניהו מתוך השבי.
קראו עוד:
ענת אנגרסט: "הזמן זה הפרמטר הכי קשוח. בהתחלה כשדיברו על מטרות המלחמה היה ברור שהחטופים זה הכי חשוב בגלל שהם נמצאים במצב הומניטרי שנחשב לפיקוח נפש, ושעון החול שלהם אוזל. ככל שעובר הזמן יש יותר חטופים שהם לא בחיים, ויש קושי אמיתי לשרוד".
על תיעוד הוידאו, סיפרה ענת: "התיעוד של מתן מהשבי הוא למעשה אות החיים האחרון שקיבלנו ממנו. הוא צולם להערכתנו בחודשים הראשונים, אין תאריך, ולכן זו הערכה בלבד.
"כשצפינו בוידאו, מצד אחד היה קשה לראות את הבן שלי סובל כל כך מעבר למסך. יש תחושה של חוסר אונים לי כאמא שאין לי יכולת לעזור לו, אנחנו כל הזמן דואגות לילדים אם חם או קר, ולדברים עוד יותר פשוטים, ועכשיו אנחנו בסיטואציה כזו הזויה שאני ברגע זה לא יודעת אם הוא עדיין בחיים. מצד שני, יש לי את התקווה שהוא חי, שהוא שרד את התופת של 7 באוקטובר, ולמעשה היחיד ששרד מכל הטנק שלו ושהוא ישוב אלינו".
למה בחרתם לחשוף רק הקלטה מתוך הוידאו, ולא את התיעוד המלא?
"אנחנו עדיין רוצים לשמור על הפרטיות של מתן עד כמה שניתן, ואנחנו נפרסם זאת אם נרגיש או נבין שיש לחשיפה הזו יכולת לקדם את שחרורו".
את מדמיינת את הרגע שיחזור?
"כל הזמן. אני מדמיינת את הרגע שמתן מגיע, זה מה שנותן לי את הכוח. החלומות על הרגע הזה. אני מרגישה שזה חלום של כל קרית ביאליק שמחכים לתמונת הניצחון הזו של תושבים עם דגלים בכניסה לשכונה מקבלים את הפנים של מתן. אני חושבת על הרגע שהוא בבית, בחדר שלו שפשוט קפא ומחכה לו כמו שהוא עזב אותו.
"החדר שלו זו הדלת הראשונה במסדרון של הבית ואנחנו לא נגענו בכלום, השארנו גם את אותם המצעים. כולם מתכננים להזמין אותו למשחקים בחו"ל כשיגיע, ואני חושבת על זה שהוא יהיה בבית, שאחבק אותו בלי סוף, ולא אתן לו עוד לזוז".
בנימה פסימית היא אומרת: "כעת שהחלה המערכה בצפון, הדאגה של ענת אנגרסט, רק הולכת וגדלה: זו שנה שהמערכה רק הולכת ומסתבכת, המערכה בצפון שנפתחה הייתה החשש הגדול שלנו, כי עכשיו הגזרה בדרום יחסית שקטה, החטופים הפכו ליעד האחרון של המלחמה".
