שנה אחרי שהתמודד משך מספר ימים עם מראות שאין לתאר באתרי המוות ביישובי עוטף עזה, איש זק"א מקרית מוצקין, לירן קריספין, עדיין מתמודד עם טראומת אותם ימים. בניגוד לאחים שנחשפו לזוועות בדרום, לאחר הטבח ב-7 לאוקטובר, קריספין זוכה לתמיכה משמעותית מצד אנשי מקצוע במסגרת זק"א וגם מחבריו לעבודה, שנחשפו לאותן מראות קשים ואיתם אפשר לחלוק את הנטל.
לפני שנה בדיוק התראיין קריפסין, 36, למיינט קריות, זמן קצר לאחר שחזר מהדרום, וסיפר מה ראה שם, תוך ניסיון לצנזר עד כמה שאפשר את המשפטים שתיארו את מימדי הזוועה.
וכך הוא סיפר אז: "התחלנו להבין שמשהו נורא קרא שם, אבל בגדול לא ידענו לקראת מה הולכים. הלכנו אל הלא נודע. כאשר הגענו לשם, למושב יכין, הבנו שזה הרבה יותר גרוע מכל אפשרות שחשבנו שיכולה להיות. חברנו לקצין זיהוי ראשי שהטיל עלינו לזכות את היישוב. כבר בכניסה למושב ראינו גופות של תושבים פזורות בשטח וזה היה כמו בום בפנים. גופות בכל מעמד.
"רואה זוועות שאנשים רגילים, בלי הניסיון שלנו, לו היו רואים אותן לא יודע איך היו מחזיקים מעמד. גופות ברחובות, בבתים, חלקם ירויים, חלקם שרופים. היו שם גם עשרות גופות של מחבלים, כך שהבנו את עוצמת הקרב שהייתה במקום. סיימנו את היישוב והתחלנו לרדת לכיוון המסיבה ברעים. זה מרחק של כמה קילומטרים, ביום רגיל זה לוקח עשר דקות להגיע. לנו לקח שש שעות.
גופות קשורות ושרופות
"לאורך כל הדרך אתה רואה מכוניות עם גופות, ועוד גופות ליד המכוניות וגופות ירויות בתוך המטעים מסביב. צעירים שביקשו לברוח ופשוט נקצרו. רצחו אותם באמצע המנוסה. אני מדבר על מאות גופות שהיו בשטח. אחר הגענו גם לבארי ולכפר עזה והמראות היו מזעזעים.
"גופות קשורות ושרופות, ירויות, גופות שהתעללו בהן. מראות שאי אפשר לתאר, מעשים שנעשו בידי חיות כי בני אדם לא מסוגלים לבצע מעשים כאלו. שלושה ימים היינו בשטח. פינינו את הגופות לנקודת איסוף משם הן נאספו בידי משאיות הקירור של זק"א".
איך אתה מתמודד היום?
"זה מלווה אותי כמו את כל עם ישראל, אבל אותי יותר כי נגעתי במוות עם שאר החברים שלי בזק"א. פתאום נזכרים במראות, בתמונות, בשמות. רואה שם ונזכר שטיפלנו בו. התמונות הכי קשות היו במסיבה. צעירים שלא הספיקו כלום בחיים יצאו לחגוג, והשמחה הפכה לאבל הכי גדול במדינה. רואה מול העיניים את הבמה של המסיבה, הרגשתי אז גם במסיבה שהייתה, המוות היה באוויר. אי אפשר לתאר את זה".
מחזקים אחד את השני
יש סיוטים בלילות?
"ברוך השם, סיוטים אין. אבל זכיתי לעשרות שעות של טיפול עם פסיכולוגים, טיפולים קבוצתיים, סדנאות ושיחות עם החברים שחוו את אותן מראות. לפעמים שיחת טלפון עם חבר עוזרת לעבור רגע קשה. אנחנו מחזקים אחד את השני ומתחזקים אחד מהשני".
מה השתנה בחיים שלך בעקבות הטבח בדרום?
"ביום יום אתה לומד להעריך יותר את החיים. אתה מסתכל על החיים ולגמרי לא יודע מה יקרה עוד שעה או עוד דקה. בעבודה שלי, בחברת קדישא בקרית מוצקין, אני מתעסק עם נפטרים ועכשיו יש את ההתארגנויות לאזכרות של הנרצחים. זה שוב ושוב מחזיר אותנו אחורה".
קראו עוד:
היום הקשה בחייך?
"ללא ספק, עברתי לא מעט לפני כן, אסון הכרמל, אסור מירון, אסונות שפקדו תושבים, תאונות דרכים, מוות בלתי טבעי. שום דבר ממה שעברתי לפני לא הכין אותי ואותנו לאסון בסדר גודל כזה.
"יש אנשים בזק"א שממש קשה להם עד היום להתמודד עם מה שראו שם. הם בטיפול פסיכיאטרי. כל אחד לקח את זה קצת אחרת, אבל בשורה התחתונה אין אף אחד שהאירוע הזה לא חרוט בו ולא השאיר בו צלקות. זה לא משהו שאפשר לשכוח אי פעם".
