ההצעה לנהל את מוזיאון לוחמי הגטאות הגיעה אל יגאל כהן כשסיים את עבודתו כמנהל תיכון ברנקו וייס בקיבוץ סאסא, והתכונן לטיול גדול בארה"ב ולכתיבה של עבודת דוקטורט. הפנייה מהקיבוץ טרפה את הקלפים, והוא הגיש מועמדות. אז גם התגבשה התובנה שהוא כאן כדי לסגור מעגל.
2 צפייה בגלריה
יגאל כהן
יגאל כהן
"הנגיעה ביהודי תוניס בתקופת השואה היא מבחינתי סגירת מעגל". יגאל כהן
(צילום: גיל נחושתן)
"מעולם לא דיברתי על כך עם מי שבחרו בי", הוא מודה היום, אחרי שנתיים בתפקיד, "אבל היה לי ברור שאם אבחר, אהיה המנכ"ל הראשון ממוצא מזרחי במוזיאון הזה ובכל מכון שואה שאני מכיר. לא אנוח עד שאגיע לתוכנית חינוכית שנוגעת ביהדות צפון אפריקה בתקופת המלחמה והשואה בצורה משמעותית. ואני מעריך שעצם הבחירה בי היא אמירה".
מדוע?
"המוזיאון הוקם ב-49' על ידי פרטיזנים ושורדי שואה, שהגיעו בעיקר מליטא ומפולין, והיום המייסדים אומרים שהגיע הזמן להיפתח לחברה הישראלית במובניה הרחבים. האמירה נעשית ממקום של בחירה ערכית, לא מאילוץ פוליטי, כי אנחנו לא עובדים כאן בתכתיבים פוליטיים, ואף אחד לא מתנה תקציב במה שנעשה או לא נעשה. אני פשוט חושב שיש פה בשלות ובגרות, והתפתחות טבעית.
התפיסה שלי לגבי העולם היא רב תרבותית. הורי נולדו בתוניס, ואני מחובר לשורשיי התרבותיים, אבל אני גם מחובר לעוד גוונים רבים בעולם היהודי ומחוצה לו. שירי ערש ביידיש גורמים לי לדמוע כאילו שמעתי אותם בילדותי. אנחנו לא מותחים קווים אדומים מגדריים, מגזריים או תרבותיים. יש לנו תפקיד, להאיר בזרקור על גוונים רבים בחברה, ולהביא צעירים שעל משפחותיהם התבססה הסצנה ב'זגורי אימפריה', כשאב המשפחה מסרב לעמוד בצפירה ואומר 'זה לא היום שלנו'.
2 צפייה בגלריה
"הנגיעה ביהודי תוניס בתקופת השואה היא מבחינתי סגירת מעגל".יגאל כהן
"הנגיעה ביהודי תוניס בתקופת השואה היא מבחינתי סגירת מעגל".יגאל כהן
שליחות ואתגר גדול. יגאל כהן
(צילום: גיל נחושתן)
"זה משקף משהו חזק ממה שהחברה הישראלית בנתה, ואני רוצה לפתוח דלת ולעשות חיבור ממקום אותנטי. שלטון וישי, השלטון הגרמני בתוניס והשלטון האיטלקי בלוב הם משהו שראוי ונכון לזכור ולעסוק בו. מוכרחים לעצור ולהכיר את ההתרחשויות ואת ההשלכות שלהן, וליצור מעגל למידה וחיבור. צריך להבין שיש עוד תפוצות וקהילות שהשואה שלהם מודרת לחלוטין".
מה הסיבה?
"לעיתים בגלל פוליטיקה, ולעיתים עניין של תיעוד. אני לא יודע מה היה קורה ללא הארכיונים והמסמכים המתעדים את קורות גטו ורשה. מה היה קורה לולא מסך הברזל ירד על ברית המועצות והחשיך שניים וחצי מיליון קורבנות. כאן יש מניע חשוב עבורי בפתיחת צוהר, כי זה סיפור גדול שחלקים נוספים נפתחים בו כל הזמן. אנחנו לא מלמדים פה היסטוריה, המטרה היא להביא תיעוד וסיפורים ולעורר השראה בקרב צעירים וצעירות ישראלים, שחלקם מחוברים למוצאם וחלקם לא מבינים בכלל את הדיבור על מזרחיים ואשכנזים, כי המשפחות מעורבות".

מבאר שבע לקיבוץ

כהן (50) נולד בשכונה ג' בבאר שבע ומתגורר היום עם אשתו ושלושת ילדיו בהרחבת קיבוץ אילון הסמוכה לגבול הצפון. אביו, כהן אדוק שהיה נאמן למורשת אבותיו ודיבר בערבית תוניסאית, קיווה שבנו הבכור יהיה רב גדול, אבל אישיותו הרב גונית של הילד הובילה למחוזות אחרים: בכיתה ט' עזב את ישיבת בני עקיבא שבה גדל לטובת תיכון ממלכתי מקיף א', ושנה לאחר מכן עזב גם את בית הספר ורוב נעוריו חלפו בחוף באילת. הוא הצטרף בעקבות חבריו לתנועת הנוער העובד, ובמקום להקים התנחלות, התגייס לנח"ל, לגרעין קיבוץ מצפה שלם בים המלח. אחרי הצבא הלך בעקבות אהבת הבישול שלו ופתח בקריירה מלונאית במלון המלך שלמה והתוודע לתחום החינוך המיוחד.
הוא החל לעבוד עם נוער שנפלט ממסגרות, והתאהב בתחום. סיים תעודת בגרות, תואר ראשון בהיסטוריה וחינוך מיוחד ותואר שני במינהל חינוך וחברה, כולם בהצטיינות, ואז נסע עם אשתו לשלוש שנים במקסיקו, בשליחות מטעם הסוכנות היהודית. משם חזר לגליל, למגורים באילון ולניהול בית ספר אנה פרנק בקיבוץ סאסא. "שם הבנתי את הפוטנציאל האדיר בחינוך ואת היכולת ליצור חיבורים וקשרים שהחברה הישראלית לא השכילה לעשות. לכן, כשהגיעה הפנייה מלוחמי הגטאות, הבנתי שזה הדבר שחיפשתי ובו אני רוצה להשפיע, כי הוא אוצר בתוכו את כל מה שצמח בי. זה בית חינוך לכל דבר, לא פורמלי, ויש כאן אוטונומיה עצומה להשפיע בנושא השואה, שתמיד ריתק אותי".
לא נושא שהכרת מהבית. יהודי תוניס לא עברו שואה.
"הנאצים כבשו את תוניס בצורה ישירה למשך חצי שנה והיו סיפורים על המלחמה, אבל הם היו רחוקים. זה לא משהו שנכח בבית. גם לא גדלתי בבית שהיתה בו תרבות תיעוד, ורק לאחרונה נודע לי שסבא רבא שלי מת מרעב בתוניס בתקופה הכיבוש הנאצי, בהיותו אדם צעיר.
"אני לא יודע להסביר את זה, אבל מהרגע שבו התוודעתי לנושא השואה, כתלמיד בכיתה ה', התעוררה בי סקרנות אדירה לנושא דרך הסיפורים של הר"מ – רב מחנך, שהיה שורד שואה. קראתי המון והיום אני אומר, גם כמחנך, שאחד הנושאים הקלים ללימוד בבית הספר הוא השואה. ילדים מתחברים אליו, ופחות מהסיבות שהייתי רוצה. מתחברים אל התמונות הנוראיות והפורנוגרפיה של השואה. אותי הנושא מעסיק גם במעטפת, בשורשי הרוע ושורשי ההתנהגות האנושית שהביאה לתופעות כאלה.
"אני רוצה לבנות כאן מרכז לחינוך לסובלנות בעקבות השואה. מרכז שיתחיל משנת 45', סוף המלחמה, ויעסוק במה שקרה מאז בעולם ובחברה הישראלית. האם העולם למד, ומה הוא למד. השואה כבסיס ללמידה ולאימון שריר הסובלנות. ובהקשר הזה, יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה זה עוד חלום שיש בי, ואיתו אני רוצה לסגור מעגל לצד עוד כיוונים ויוזמות שהם מודרים בחברה הישראלית.
"אני רוצה לעשות את זה גם מהמקום האישי הפרטי שלי. כשאמא שלי שרה לי ולארבעת אחיי שירים בערבית תוניסאית, התביישנו בזה. היום אני שומע את השירים ודומע מרוב התרגשות וגעגוע. היום אני מצטער שלא למדתי את השפה, והנגיעה בתוניס בפרט וביהדות צפון אפריקה בכלל בתקופת השואה, היא מבחינתי סגירת מעגל ומכאן הצורך שלי לפעול.
"זו גם יכולה להיות אמירה ברורה לחברה הישראלית לגבי התפקיד שלנו, ללמד ולחקור את הנושא הגדול של יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה, לא ממקום של יצירת היררכיה או מילוי חוב או עוול שצריך לתקן ולא ממקום של התקרבנות.
"גם ברגעים הקשים, שבהם דאגתו של אבי לפרנסת בני הבית העלתה דמעות בעיניו, הוא מעולם לא נתן לנו להרגיש שמישהו חייב לנו, ותמיד היתה אמירה ברורה שאנחנו נתווה את גורלנו. קורות יהדות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה והשואה, שבעיני ממשיכה את קו לוחמי הגטאות שאני רוצה להוביל. להאיר זרקור לעוד גוונים יפים ועשירים וחשובים בחברה הישראלית ומעבר לה, ממקום של אימוץ ופתיחות. זו בעיני הדרך".

"לפרוע את השטר"

יש תיעוד ממדינות צפון אפריקה בתקופה ההיא?
"תרבות התיעוד ביהדות צפון אפריקה היתה קטנה מאשר באירופה, אבל ישנו תיעוד, כמו היומן שנכתב במחנה הריכוז ג'אדו בלוב. אני קורא למשפחות צפון אפריקה שיש בידיהן פריטים מאותן שנים, חפץ, מסמכים שנשארו בבוידעם או תמונה משפחתית קטנה, שיביאו אותה אלינו כדי לתת לפריטים האלה בית לעולמי עד עם בקרת אקלים והנגשה וחשיפה לקהל בתערוכות ובאינטרנט. בשנה רגילה מגיעים למוזיאון עשרות אלפי צעירים, הייתי רוצה לגרום לצעירים וצעירות יוצאי לוב לשאול את סבתא וסבא שאף פעם לא דיברו על מה שקרה שם, או לברר עם סבא שהגיע מתוניס מה שמע מאביו על שלטון הנאצים.
"אין ולא יהיה פה רצון להשוות בין נתונים, נרצחים, מספרי נספים או עוצמות כאב. אין דומה השואה ברומניה לשואה בהונגריה, שהחלה רק באמצע 44' בהיקפים עצומים, לבין יהודי דנמרק שרובם ניצלו בזכות העם הדני שראה בהם אזרחים שווים. אנחנו לא במקום הזה. יש הבנה שכל אדם שסיפורו מצוי כאן הוא עולם ומלואו. אלה השנים האחרונות שהשורדים עוד איתנו, ואפשר להביא פריטים ולתת להם בית והסיפור המשפחתי שלהם יקבל סוג של הנגשה לדורות הבאים".
זה יצליח? החברה שלנו בשלה לזה?
"אם הייתי חושב אחרת, לא הייתי עוסק בחינוך. אנחנו מתכוונים לעשיה רצינית, ואני מתכוון לפרוע כל שטר. מיד אחרי יום השואה הזה נתחיל לחפש מעגל תומך ונעבוד מול משרד החינוך. יש לי רוח גבית גדולה. בוועד המנהל שלנו יש אדם שעוסק עכשיו בכתיבת רומן שמתרחש ביהדות תוניסיה בתקופת השואה.
"עדיין לא הגיעו אלינו הסיפורים האישיים שאנחנו מחפשים, אבל הם יגיעו, ובאמצעותם נספק חוויה. חוויה מערערת ומצחיקה, שמביאה עולם שלם של מושגים ותחושות. כי בעולם הזה של יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה יש גוונים וצורות רבות, שחוו את התקופה הזאת בצורה אחרת".
עצרת הנעילה של אירועי יום השואה תתקיים היום (חמישי) בשעה 16:45 בבית לוחמי הגטאות .
העצרת, במעמד נשיא המדינה ראובן ריבלין, תהיה בסימן "נצר אחרון": שורדי השואה שעלו לארץ ישראל אחרי שכל משפחתם נספתה ונפלו במערכות ישראל.
במהלך העצרת ישיאו שישה שורדי שואה משואות, בהם: נעמי קוצקי, דליה גביש, הרמינה לאנג, גבריאל גרוס, יהודית קירלי ומרצל קורצמן.
פרסום ראשוני: 08:37 , 08.04.21