לפני עשר שנים איבדה סימה יפרח מקרית ים את בתה הצעירה, איילה ז"ל (28), באסון אוטובוס הצוערים בכרמל, שיתברר כאסון השריפה הגדולה בתולדות המדינה.
יפרח (67), משמשת כיום יו"ר יד לבנים בקרית חיים: "הרגעים האלה חוזרים אלי מדי יום, בכל דבר שאני עושה בחיים. איבדתי את החברה הכי טובה שלי, את המשענת לחיים. בארבע השנים הראשונות מיעטתי לצאת מהבית, ולפני שש שנים פרשתי מעבודתי, לא מצאתי כוח לקום יום יום לעבודה". כיום היא עוסקת בהנצחה במסגרת פרויקט מורשת, ומדי שנה תורמת מלגת הצטיינות לסטודנטים על שם בתה.
איילה, בתה השלישית, בוגרת תיכון רודמן, למדה אחרי הצבא תואר ראשון בקרימינולוגיה, וסיימה בהצטיינות. "איילה הגיעה ממש במקרה לשב"ס. היא נרשמה כבר ללימודי תואר שני באוניברסיטת בר אילן, אבל אז נתקלה במודעה על גיוס לפרויקט תלפיות של שב"ס, עשתה מיונים והתקבלה, גויסה והחלה לעבוד כאחראית אגף הנשים והנוער. התלהבו ממנה, ואף צילמו אותה לכל הפרסומים של שירות בתי הסוהר. שנתיים לאחר מכן היא כבר התקבלה לקורס קצינים, שממנו היא לא שבה".
על אסון השריפה מספרת יפרח: "באותו יום שוחחתי פעמיים עם איילה. היא ביקשה שאברר לה מה מצב השריפה. בשיחה השנייה היא כבר היתה באוטובוס, וסיפרה שהלהבות בכל מקום, וכולם מצלמים וצוחקים. אחר כך הספיקה להתקשר למשטרה ואמרה: 'אוטובוס שלם בתוך הלהבות, אתם חייבים לעזור לנו, ה' ישמור. שריפה מקיפה את כולנו'. שיחה מצמררת, שחמש דקות אחריה הם כבר לא היו בין החיים.
"בזמן הזה הייתי בעבודה, בבנק לאומי בקרית חיים. יצאתי וראיתי שמים שחורים. לקוח סיפר על האוטובוס שעולה בלהבות, ואמרתי 'זו הבת שלי'. אחרי שלא ענתה הבנתי שקרה אסון. היו לא מעט מחדלים שהובילו למקרה, אבל החלטתי לא להעביר את חיי בכעס או בנקמה. זה לא יחזיר את איילה, ואני גם חשבת שזה לא מה שהיא היתה רוצה.
"אנשים אומרים לי 'בחרת בחיים'. זה לא נכון - החיים בחרו בי, ועלי להתמודד עם האובדן כל יום. חמישה חודשים לפני שאיילה נהרגה, היא עברה לגור עם החבר שלה, והיה להם תאריך לחתונה. בגלל זה, עד היום אני מתקשה ללכת לאירועים, לא מסוגלת לראות אנשים שמחים ורוקדים".
יום אחרי האסון, מספרת סימה, גילתה בתה הדס, אחותה של איילה, שהיא בהריון. "שמונה חודשים לאחר מכן נולדה רננה, שנראית בדיוק כמו איילה. היא רואה תמונות של איילה בילדות, ואומרת 'זו אני'. הדמיון הוא גם באופי".
