סגן עומרי שורץ ז"ל מהמושב שדמות דבורה, שנפל בשבוע שעבר בקרב בצפון רצועת עזה, היה חלק מחבורה מגובשת ומאוחדת של בוגרי בית הספר כדורי. מילדות ועד בגרות הם היו תמיד יחד - בטיולים, במסיבות, בבילויים ובהמון חוויות. נפילתו של שורץ ז"ל השאירה את חבריו כואבים והמומים. הצלע המשמעותית בחבורה איננו.
שורץ ז"ל, צוער בגדוד גפן של בית הספר לקצינים ששירת כלוחם בסיירת צנחנים, נולד לפני 21 שנה בחיפה וגדל בשדמות דבורה, בן לתומר ולשירלי ואח בכור לנועם ואלה. הוא התחנך בבית הספר החקלאי כדורי ולפני שירותו הצבאי היה בשנת שירות בקיבוץ בארי והתנדב בחקלאות ועם ילדים.
יובל האופטמן מכפר קיש למדה עם עומרי מכיתה א' ועד סיום התיכון. "היינו באותה מגמה בביולוגיה, חקלאות ודיפלומטיה", היא מספרת, "בחקלאות היינו בענף הרפת וכל אחר צהריים חלבנו פרות. הוא בא ממשפחה שורשית, יש להם רפת ולאמא שלו יש חממות לגידול צמחים. עומרי היה החבר הכי טוב שלי בחבורה הזאת. היו לנו המון ממשקים ושיחות מאוד טובות. הרגשתי שהוא הכי קרוב אלי מבחינה רגשית וגם הכי דומה לי מכל החבורה".
"הוא היה האדם הכי אופטימי שאנחנו מכירים", הדגיש תומר עציוני, חבר ילדות של עומרי ובן כיתתו, "הוא תמיד היה שמח. גם אם עברנו דברים קשים הוא היה אומר 'הכל טוב', עושה פרצוף עצוב של 'הכל בסדר' אבל ממשיך. הוא תמיד שאף להגיע הכי רחוק שאפשר, גם בצבא. היה לו חשוב להיות לוחם, הוא אהב את הארץ, מושבניק עם אופי של קיבוצניק, הולך יחף ולבוש עם חולצות מכופתרות. הוא היה אדם קשוח, ששום דבר לא יכול לשבור אותו".
"עומרי היה פשוט מגנט לאנשים", הוסיפה האופטמן. "בכל מקום שהוא הגיע אליו הוא היה כוכב. יש כל כך הרבה קבוצות בווטסאפ שהוא המנהל שלהן ועכשיו הן יישארו סגורות. בשנים היותר בוגרות הוא הכיר לנו את הקומונה שלו. היינו עושים ישיבות אצלו במרפסת ובחצר שלו. הוא היה הכוכב של החבורה, שריכז סביבו את כולם. הכל התחיל ונגמר אצל עומרי. אם הוא לא היה מגיע בסופ"ש, זה היה מבאס".
שנת שירות בבארי
התחביב העיקרי של שורץ ז"ל היה כדורגל. הוא היה אוהד מושבע של הפועל ת"א ושיחק בקבוצת הנערים של הפועל חיפה. "הכדורגל דרש השקעה ולהפחית מחיי החברה, והוא הבין שזה פחות בשבילו למרות שהוא היה הכי טוב בקבוצה", מספר עציוני, ששיחק אתו בקבוצה. "הוא החליט שהוא עוזב את הכדורגל והלך לתנועת הנוער של שדמות דבורה כדי להדריך ילדים. הוא רצה לעשות דברים יותר ערכיים, תמיד היה מנהיג וכריזמטי בטירוף, כולם הקשיבו לו".
דורון יעקובי מכפר קיש מספרת על החוויות המשותפות שצברו בילדות. "אני ועומרי חברים 16 שנים, מכיתה א' ועד היום. היינו משחקים אחרי בית הספר במושב, והיינו נפגשים לערבי פיצה בימי חמישי שעומרי היה בדרך כלל מהמארגנים שלהם. גם אחר כך כשהתבגרנו בתיכון ובחטיבה לא היה יום שלא הייתי רואה אותו ומדברת אתו. תמיד היה מתייעץ איתי ומשתף אותי, ואותו דבר אני אליו, מתקשרת ומתייעצת אתו. זה התבטא במסיבות שהיינו יוצאים ביחד והתנסויות ראשונות של אלכוהול ופעם ראשונה שאחד מאיתנו עישן סיגריה, הכל היה יחד.
"כל הזמן אנשים רצו להיות לידו. כל הבנות בכיתה היו מאוהבות בו וכל הבנים רצו להיות חברים שלו. הוא היה תמיד מרכז העניינים. הוא היה עושה אצלו ערבי סרט, ימי הולדת מושקעים ומזמין אליו את כל הכיתה. היינו כיתה מאוד מגובשת ועד היום אנחנו החברים הכי טובים. עם השנים התווספו עוד חברים ואנחנו חבורה מאוד גדולה ומגובשת. גם אחרי התיכון, כשהוא יצא לשנת שירות בקיבוץ בארי, המשכנו לשמור על קשר. תמיד דיבר על כך שזו אחת החוויות הטובות שעבר. הוא אמר בתחילת המלחמה שיחזור לגור בבארי כדי לשקם את הקיבוץ. זה היה אירוע מאוד מטלטל בשבילו. אנחנו החברים מאוד דאגנו לו שהוא ייקח את זה קשה, אבל הוא לקח את זה יחסית בסדר עד שקרה מה שקרה".
גם אחרי סיום לימודי התיכון המשיכה החבורה לשמור על קשר ולהיפגש לעיתים קרובות. האופטמן מספרת על המפגש האחרון ביניהם ועל התחושה הרעה שהייתה לה. "היינו שנינו בקורס קצינים ויצא לנו לשבת ביחד בערבים. אחרי שהתחילה המלחמה חזרתי מהגנ"ש והוא חזר מהפוגה בלחימה. אמרתי לו 'עומרי בבקשה, רק אל תיכנס לקיבוץ בארי', לא רציתי שהוא יראה את כל מה שקורה שם – והוא הביא לי חיבוק שנמשך שבע דקות. כאילו הרגשנו משהו רע ולא ידענו מה. לפני האסון אבא שלו אסף מכתבים מכל המשפחה והחברים ששלחנו לו לעזה, וכתבתי לו מכתב שהתפרש לגמרי אחרת אחרי שהוא נהרג. הוצאתי את הלב שלי שם במכתב וכתבתי לו 'תראה איפה אנחנו ואיפה אתה'. לגמרי התכוונתי למלחמה ולא לשום דבר אחר, ועכשיו המשפט קיבל תפנית אחרת".
עציוני מספר על הפגישה האחרונה ביניהם: "זה היה לפני חודש, הוא היה עם חברה שלו מאיה וישבנו אצלו. הוא לא אמר לכמה זמן הוא הולך ובסוף הערב אמר לנו 'נתראה עוד חודש וחצי'. אמרתי לו 'אוהב אותך, שמור על עצמך', והוא אמר לי 'אל תדאג'. הוא היה אמיץ ולא פחד מכלום. גם כשהוא נפצע וחטף כדור ביד באותו יום שהוא נפל, הוא המשיך להילחם. רצה לתת הכל".
הצוואה המצמררת
עומרי ז"ל תכנן ללמוד רפואה יחד עם בת זוגו מאיה, חלום שכבר לא יזכה להגשים. "הייתה לו התלבטות אם להמשיך לקצונה והתלבטנו על זה יחד, כי עומרי ממש רצה ללמוד רפואה", מספרת האופטמן, "אבל כולנו ידענו שהוא ייגש לקצונה בסופו של דבר. השבוע הייתי אצל ההורים שלו ואמרתי להם שאני מסיימת את הקורס שלי בשבוע הבא ושאני מתכוונת להביא להם את הדרגות שלי, כי מבחינתי הן הדרגות של עומרי".
מה הדבר שהכי תזכרו ממנו?
האופטמן: "בעיקר את הפרצופים שהוא היה עושה. היו לו כל מיני פרצופים, שכל מי שמכיר אותו יודע על מה אני מדברת. הוא פשוט היה הדבק שלנו והגורם המלכד, אם הוא היה לא מגיע זה היה נראה לגמרי שונה. אני אזכור את האווירה הקלילה שלו, שהוא היה זורם על הכל. הוא כל כך אהב את כולם. הוא לא דפק חשבון, עשה מה שטוב לו ומה שטוב לנו, פשוט ילד של אהבה. הוא נכנס ללב שלנו, לכולנו יש חור בלב בצורה שלו וזה לא ישתנה בחיים".
הבשורה הקשה על נפילתו של עומרי היכתה את חבריו בהלם. "אני שמעתי על זה בטעות, דיברתי בטלפון ומישהו זרק לי על זה משהו, והלב שלי נפל לתחתונים", נזכר עציוני. "ניסיתי להתקשר לכל כך הרבה אנשים שיאמתו את הידיעה, ואז דורון יעקובי התקשרה לכל אחד מהחבר'ה וסיפרה לו את הבשורה. חרב עולמנו. נפגשנו באותו ערב אצל אבא של דורון, ופשוט שתינו ובכינו עד לפנות בוקר".
"אני הייתי במילואים בחמ"ל המבצעי ואחד החברים הטובים התקשר אלי ושאל אותי עם שמעתי מה קרה", מספרת יעקובי. "אמרתי לו שזה נשמע לי לא הגיוני ושאני בודקת. התקשרתי לאבא שלי והוא אישר לי את הידיעה שעומרי נפל. זה היה שוק מוחלט, אני עד עכשיו לא יודעת איך להגיב לזה. יצא לי להתעסק במילואים בנפגעים, זו עבודה שדורשת קור רוח ואיפוק עם כל הקושי שבדבר. אלו אנשים שאני מכירה, והיה ניתוק רגש מוחלט מהסיטואציה. גם פה הבנתי שאני צריכה להעביר את הבשורה המזעזעת לחברים בצורה הכי רגישה אבל הכי חדה. לא להשאיר טיפה של ספק ומצד שני לראות שהם מוקפים באותו רגע ויש להם על מי לשים את הראש. בסוף כולנו בצבא וכל אחד היה במקום אחר ולוקח את זה אחרת".
עכשיו מנסים החברים עם כל הקושי להמשיך הלאה, לזכור ולהנציח אותו. "אנחנו טוענים שהוא רואה אותנו", אומרת האופטמן, "בגלל זה גם היה סופ"ש כל כך גשום, או שהוא בכה כי הוא כעס עלינו או שהוא בכה איתנו. אנחנו בטוחים שאם הוא היה רואה עכשיו את כל האנשים האלה הוא היה אומר 'די תפסיקו, אני לא רוצה שתבכו, פשוט תשמחו'. יש לנו כל מיני רעיונות להנציח אותו ועדיין לא התגבשנו על משהו. עומרי מאוד אהב לטייל ואני מניחה שנעשה לו משהו שקשור לטבע. בן דוד שלו אמר שיש מקום ליד הבית שלהם שהם רוצים לעשות ולקרוא לה 'הפינה של עומרי' ואנחנו נעשה גם משהו באזור. אנחנו מתכוונים גם להוציא ספר עם כל התמונות של החבר'ה".
קראו גם:
"יש צוואה שגילינו עליה לפני יומיים", אומר חברו הדר אלבז, "נכנסנו לפרופיל שלו בווטסאפ והסתכלנו על הסטטוס האחרון שלו שבו כתב 'קדימה, הלאה'. התאריך של הסטטוס היה 21 בדצמבר 2020, שזה שלוש שנים לפני ההלוויה שלו, זה היה רגע של צמרמורות. כל רגע, שנייה לפני שאנחנו מתפרקים פתאום קופץ לראש ה'קדימה, הלאה' עם הפרצוף העקום הזה שהוא היה עושה לנו. 'תמשיכו לא משנה מה'. מישהו מהצוות שלו הציע לעשות סטיקר עם המשפט 'אינתה עומרי' וגם ה'קדימה, הלאה' זה משהו שימשיך ללוות אותנו. אמנם הוא לא השאיר צוואה כתובה, אבל אין ספק שה'קדימה, הלאה' זה עם משמעות גדולה מאוד".
"אנחנו חבורה מאוד מגובשת. עומרי אמנם היה הדבק שלנו וכשהדבק מתייבש או מתפורר זה קצת קשה, אבל אנחנו מכירים אותו מאוד טוב ויודעים מה הוא היה רוצה", מסכמת יעקובי. "אנחנו כל היום ביחד עם המשפחה, עם ההורים שירלי ותומר ועם האחים אלה ונועם, שהם משפחה שלנו לכל דבר ועם מאיה בת הזוג המקסימה, שכבר הפכה לחלק מהחבורה שלנו. אנחנו נהיה בשבילה עכשיו ולתמיד, וגם היא יודעת את זה".
