רק ביום שישי שעבר ישבו יחד ילדיה ונכדיה של סילבי מילדר ז"ל סביב שולחן השבת, שמחים ומאושרים מהמפגש המשפחתי השבועי. אף אחד מהם לא תיאר לעצמו שזו תהיה הפעם האחרונה שבה ייפגשו כך, בהרכב מלא, ושבעוד פחות מיומיים לאחר מכן יתרחש אסון כבד.
סילבי מילדר (64) אישה מוכרת ואהובה בקרית אתא, אמם של ד"ר מירב שמידט (41) ומאיר מילדר (38), סיימה ביום שני שעבר יום עבודה שגרתי ברכבת ישראל, וצעדה בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים בדרכה אל סניף הדואר בעיר. רגע לפני שהשלימה את מעבר החצייה, רכב ובו נהגת צעירה פגע בה. מילדר פונתה לבית החולים רמב"ם כשהיא סובלת מחבלה קשה בראש ובגפיים.
"אמא שלך נדרסה"
רק כחמש שעות לאחר מכן קיבל בנה מאיר שיחה משוטר שהודיע לו על האסון. "ביום שני בעשר בלילה, בזמן שאני אצל חברים, רואה משחק כדורגל, אני מקבל טלפון משוטר שמודיע לי שאמא נפגעה קשה בתאונת דרכים. 'אמא שלך נדרסה, והיא בטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם'. באותו רגע התקשרתי לאחותי מירב ולאשתי, והודעתי להן להגיע לבית החולים מיד. לא ידעתי מה אני הולך לראות".
בתוך זמן קצר התאספה המשפחה בבית החולים. מירב: "עובדת סוציאלית אמרה לנו 'אמא נדרסה'. ניגשנו לטיפול נמרץ, ואחד הרופאים הבכירים הסביר לנו שמדובר בחבלת ראש קשה. הם עקבו אחריה, ולאחר בדיקת C.T הבינו כי הדימום משמעותי, וניתוח כבר לא יעזור. אנחנו התפרקנו, לא האמנו שזה קורה לנו, שאמא שלנו, שהייתה בשיא חייה, נמצאת במצב כל כך קשה".
"התפללנו לנס"
בשלושת הימים הבאים, בני המשפחה לא עזבו את מיטתה של סילבי במחלקת טיפול נמרץ. מאיר: "היה קשה כל כך לראות את אמא מונשמת ומורדמת. החזקנו לה את היד אמרנו לה כמה אנחנו אוהבים אותה. בימים האלה, אמא קיבלה תרופות ואנחנו לא הפסקנו להתפלל לנס, האמנו שמגיע לנו נס שיחזיר את אמא שלנו לחיים".
מירב: "רצינו להיות האנשים האלה שקורה להם נס של פעם בחיים".
אולם הנס לא הגיע, וביום חמישי שלאחר מכן ביצעו הרופאים בדיקה מקיפה כדי לבדוק את מצב זרימת הדם אל המוח. אחריה התכנסה ועדה רפואית שקבעה כי מדובר במוות מוחי.
מירב: "התכנס צוות רופאים מדהים שהכיל אותנו ודאג לנו בכל הימים הקשים שעברנו. הם ראו כמה היינו שבריריים על ידה. הסבירו לנו את תוצאות הבדיקה, ואז שאלו אותנו אם חשבנו על תרומות איברים. מיד ענינו שכן, היה לנו ברור שאמא הייתה מסכימה".
מאיר: "לפני קצת יותר משנה עלה נושא השיחה של כרטיס 'אדי' לתרומת איברים. שאלנו את אמא למה אין לה כרטיס אדי, והיא אמרה 'אני לא רוצה להסתובב עם זה, שלא יהיה לי נאחס, אבל אם יקרה, אתם יודעים מה אני רוצה'. השיחה הזו מיד עברה לשנינו בראש".
מירב: "אמא הייתה אישה שעשתה רק טוב כל החיים שלה, וכך גם במוות שלה היא עשתה טוב".
"התגאתה בי שאני רופאה"
ממרכז ההשתלות נמסר למשפחה כי איבריה של סילבי הושתלו בשבעה אנשים שונים, עבור שניים מהם זו הייתה הצלת חיים מיידית. בבית החולים ביילינסון הושתלו ריאותיה בבת 59 שסבלה מפיברוזיס, הכבד בבן 58 שסבל מ־NASH, וכליה אחת בבגופו של גבר בן 72. כליה שנייה הושתלה בבן 80 בבית החולים איכילוב. בנוסף, הונצלו לב למסתמים, קרניות לזקוקים לכך בבית החולים רמב"ם, ועור יישלח לבנק העור בירושלים. "העובדה שאמא במותה הצילה חיים, מאוד מנחמת במצב כזה, שקשה למצוא נחמה. אנחנו מקווים להכיר את הנתרמים בהמשך.
בבית ילדותם בקרית אתא יושבים השבוע מירב ומאיר שבעה על אמם האהובה. המנחמים הרבים לא מפסיקים להגיע, לנחם ולחבק, ולספר על האם היקרה. השניים עדיין המומים, מוחים דמעות ומספרים על אמם בכאב.
לפני כ-22 שנים, כשמירב הייתה בת 19 ומאיר בן 16, הם איבדו את אביהם חיים לאחר שחלה בסרטן.
מירב תושבת חיפה (41), רופאה גינקולוגית במרכז הרפואי כרמל ורופאת נשים בקופת החולים ברכסים, ובמרפאה גינקו-אונקולוגית בלין, נשואה לאסי ואם לשלוש.
"אבא היה בן 48 כשנפטר, חלה בסרטן שנתיים קודם לכן. בגיל 18 אני זו שליוויתי אותו לכל הטיפולים, כי לאמא היה קשה לעשות זאת. אחרי שאבא נפטר, החלטתי שאני רוצה להיות רופאה. הייתי בצד של מי שזקוק לטיפול, וראיתי יחס שלא תמיד אהבתי, ואמרתי לעצמי שאני אהיה רופאה טובה, לא רק בצד המקצועי.
"אמא עשתה הכל על מנת שאלמד ואצליח. היא מימנה לי את הלימודים ולא נתנה לי לעבוד כלל. היא עזרה לי גם בגידול הילדות, בזמן ההתמחות ולאחר מכן. היא הייתה מאוד גאה בי, כל מי שמגיע לשבעה מספר לי כמה אמא הייתה גאה בי והייתה מדברת עלי בעיניים נוצצות.
"לפני כחודשיים חזרנו משליחות בטייוואן, במסגרת עבודתי. כל כך חיכינו להיפגש אחרי שנה שלא ראיתי אותה. אמא הגיעה לסדר לי את הבית וקנתה לילדים כל מה שהיה צריך, והנה עברו רק חודשיים, והפעם אנחנו נפרדות, אבל לתמיד. זה נורא קשה".
מאיר עובד בחברת בזק, נשוי לשירן ואב לשני בנים ובת. “אמא התאלמנה בגיל 42 והמשיכה להתגורר בקרית אתא. היא הודיעה לנו שאין לה כל רצון בזוגיות נוספת, כי היא לא רצתה שדבר יסיט אותה מהיחס אלינו. היא לא נהגה לדבר על הרגשות שלה, ואף פעם לא הייתה מתלוננת שקשה לה. אנחנו משפחה מלוכדת, ומדי שבת נפגשים כולם משעות הצהריים ועד לשעות המאוחרות. אף אחד לא רוצה ללכת הביתה, ואמא מכינה לכל נכד את המנה שהוא אוהב, ואחר כך גם משחקת איתם ולוקחת לגן שעשועים. תמיד הייתה מגיעה לסייע לי או לאחותי בגידול ובשמירה על הילדים, אמא הייתה הלב שלנו".
סילבי מילדר עלתה עם הוריה וארבעת אחיה מצרפת כשהייתה בת 12, והתגוררה מרבית חייה בנצרת עילית (נוף הגליל). לאחר שירותה הצבאי החלה לעבוד ברכבת ישראל כמנהלת רכש חו"ל במשך 43 שנה. "לפני כשנתיים שאלו את אמא אם היא רוצה לצאת לפנסיה או להמשיך, והיא בחרה להמשיך. היא הייתה חרוצה ומסורה. ברכבת היא גם הכירה את אבא שלנו, חיים, שהיה אז מתקן מכונות כתיבה, והגיע לעבודה ברכבת".
בשנים האחרונות, מספרים הילדים, הרבתה לטייל בארץ. “אמא הייתה אישה בריאה, שוחה, מתאמנת בפילאטיס וחברה בקבוצת הליכה שמטיילת ברחבי הארץ".
עד ראייה
בני המשפחה מתקשים לעכל כיצד הסתיימה הליכה שגרתית במעבר חצייה בטרגדיה. מאיר: "האדם שעצר לאמא בצומת וראה את התאונה עם הרכב שהיה לידו, התקשר אלינו בימים שאמא הייתה מאושפזת ושאל לשלומה. הוא סיפר שהיא הייתה ממש כמעט בסיום חציית הכביש. מאוחר יותר הוא שמע שהיא נפטרה, והתקשר לנחם. המשטרה חוקרת את התאונה, וקצין החקירות הזמין אותנו אליו בתום השבעה”.
ממשטרת זבולון נמסר: "התאונה הייתה במעבר חצייה, הנהגת הפוגעת נחקרה ושוחררה. רשיון הנהיגה שלה נפסל ל-90 ימים".
קראו גם:
מירב: "אנחנו רק מבקשים להעביר מסר אחד - סעו לאט. מה יש למהר? תראו כמה סבל נגרם בשביל עוד שנייה, או עוד דקה על הכביש. אלו חיים שלמים של אדם, של משפחה שלמה שנהרסים ברגע".
