אי אפשר היה לראות על שני האנשים שנפגשו בכניסה לכפר יאסיף את הדרמה המתחוללת בחייהם. שני גברים גבוהי קומה וזקופים, לחיצת יד חזקה ואחריה חיבוק. האחד הוא נסראת סמארה, אביו של מיכאיל (מיקי) סמארה (28), שנהרג בחודש שעבר מפגיעת מיירט צה"ל ואבריו נתרמו לשישה אנשים. השני הוא אלדר אבוטבול, שבגופו הושתל לבו של מיכאיל.
חודש וחצי לאחר ניתוח ההשתלה אלדר אינו יוצא מביתו, למעט בדיקות בבילינסון וכדי להיפגש עם משפחת סמארה. "הם היום המשפחה שלי", הוא אומר. "כשאין מודעות חברתית גבוהה לתרומת אברים, ועוד בזמן מלחמה ובמדינה שנמצאת בסחרור, נשאר לנו רק דבר אחד – להיות בני אדם. תרומת אברים לא משתווה לשום דבר אחר שאדם יכול לעשות בעולם הזה".
בכניסה לבית המשפחה, אלדר עוצר כדי לקחת אוויר. ברגע הבא הוא חבוק בזרועותיה של יאנקה סמארה, אמו של מיכאיל, והיא מניחה את הראש על חזהו ומקשיבה לפעימות הלב. דקות ארוכות הם עומדים כך, כשכולם מסביבם דומעים. נסראת סמארה מתעשת ראשון ואומר: "לאחר מעשה אנחנו שקטים. אי אפשר לומר שהפסקנו להתאבל על הבן שלנו, אבל מצד שני אנחנו רואים את החיים. בכל פעם שאלדר מגיע הוא מראה לנו איך החיים ממשיכים, וזה דוחף גם אותנו להמשיך לחיות, ולדאוג לילדים האחרים שלנו".
השיחה האחרונה
יאנה, יאנקה בפי כולם, גדלה בסלובקיה וכשלמדה חינוך גופני בברטיסלבה פגשה סטודנט ערבי ישראלי מכפר יאסיף, שהגיע ללמוד במימון המפלגה הקומוניסטית. 38 שנים חלפו מאז, שבמהלכן השניים נישאו בסלובקיה וגם בישראל. יאנקה נפרדה מהוריה ושני אחיה ובאה לחיות בכפר יאסיף. בבית היפה בשכונה הנוצרית נולדו שלושת בניהם, ג'ורג' (32), מיכאיל (מיקי) וג'ון (26). היום תמונותיו של מיכאיל נמצאות כאן בכל מקום לצד פרחים ונרות.
נסראת עובד בזכרון יעקב כמנהל עבודה בחברה שמייצרת ממ"דים ומיגוניות. יאנקה מורה לספורט בבית הספר בכפר. שלושת הבנים נסעו, כל אחד בתורו, לרכוש השכלה גבוהה בסלובקיה ונשארו לחיות שם. ג'ורג' סיים דוקטורט בהנדסת מכונות, מיכאיל היה דוקטורנט להנדסת כימיה, וגם ג'ון עושה צעדים ראשונים באקדמיה.
מיכאיל, גבוה ובהיר כאמו, התנשא לגובה של 193 ס"מ. נסראת: "הוא התחיל לפרוח ובחודשים האחרונים היתה לו חברה, היה לו רכב משלו והרגשתי שהוא פחות צריך את עזרתי. הוא לא אמר בפירוש, אבל הבנו שהוא מתכוון לבנות את עתידו בסלובקיה. הוא הגיע לביקור בישראל פעם בשנה ואהב לבוא למשפחה ולחברים. לפני ביקורו האחרון אמרתי שאולי לא יבוא בזמן המלחמה, חששתי מהביקור הזה אבל מיכאיל הגיע לביקור של חודש והיה אמור לחזור לסלובקיה ב-12.8".
הפגיעה התרחשה שישה ימים לפני כן, ביום שלישי 6 באוגוסט. "השיחה האחרונה שלי אתו היתה באותו היום בשעה 12:05", אומר נסראת. "מיקי בדיוק יצא מהבנק ואמר שהוא נוסע לחבר. 20 דקות לאחר מכן נפגע מהמיירט כשעמד עם רכב הצ'רי החשמלי החדש של אמו ברמזור בכניסה לנהריה, ליד שוק פייסל הגדול. כמה דקות אחרי השיחה שלנו התקשרתי אליו שוב, ומישהו אחר ענה, אמר שהטלפון נשכח אצל פייסל. חשבתי שזה מוזר, מה יש לו לעשות אצל פייסל, ובכלל אין מצב שמיקי ישכח את הטלפון שלו.
"אחי אמר שיש נפילות באזור מזרעה אז חשבתי שאולי מיקי עצר שם בחנייה. ואז התקשר מונס, האחיין שלי, ואמר שמיקי נפגע מרסיס בראש ופונה לבית החולים ולא רוצים לנתח אותו עד שאגיע ואחתום. חשבתי לעצמי למה צריך שאחתום לילד בן 28, אבל האחיין שלי כמובן לא רצה שאטוס את כל הדרך לנהריה מהעבודה.
"כשהגעתי לבית החולים מצאתי, שם את כל הכפר. הרופא שניתח את מיקי אמר שהיה רסיס קטן של 7 מ"מ והסביר מה עשו בניתוח, ואני שאלתי בתמימות 'הוא לומד בחו"ל, תוכל להגיד לנו מתי נוכל להודיע שהוא חוזר לשם'? הרופא שאל 'זה מה שמדאיג אותך'? הבנתי את המסר. זה הגורל.
"19 אנשים נפגעו מנפילת המיירט, ומיקי היה היחיד שנפגע באופן כל כך קטלני. הכנתי את עצמי לגרוע מכל והתפללנו לנס. שלושה ימים לא זזנו מבית החולים וראינו את הטיפול המסור שהעניקו לבן שלנו, הרופאים עשו את כל שניתן לעשות".
קיווינו לנס
מתי החלו לדבר על תרומה האיברים?
יאנקה: "אני אישה מאמינה ובעלי מכבד את האמונה שלי. האמנתי שיקרה נס, ואנשים מקהילות רבות בעולם התפללו ביחד איתי. ביום שישי בבוקר, חמש דקות לפני שמונה, הכריזו על מוות מוחי, אחרי שעשו פשוט הכל, כל דבר אפשרי. ואז ביקשתי להתייעץ עם כומר הכפר על השתלת איברים. רציתי לדעת אם הדבר מותר מבחינה דתית".
נסראת: "אנחנו נוצרים קתולים. הילדים שלי נולדו כאן ויש להם זהות ערבית ישראלית סלובקית, והם בעיקר אנשים טובים. יום לפני שמיקי נפטר ידעתי שעניין תרומת האברים יעלה. דיברנו בינינו וההחלטה המשפחתית היתה פה אחד, לתרום כדי להציל חיים אחרים וגם כדי להרגיש שאבריו של הבן שלנו ממשיכים לחיות.
"אנחנו מעריכים את החיים וחושבים שהם ערך עליון. הבן שלנו כבר לא יחזור, אז למה לא לתת לאחרים לחיות את חייהם? לא היתה לנו שום התניה, לא של גזע, לא של צבע ולא של דת, למעט דבר אחד – ביקשנו שלא יתרמו את איבריו של מיקי לפושעים. הבטיחו לנו שאין כאלה ברשימת ההמתנה".
טלפון מבלינסון
בזמן שמשפחת סמארה ישבה לצד בנם בשעותיו האחרונות, היה אלדר אבוטבול (53) בהמתנה נואשת להשתלת לב אחרי שנים של אי ספיקת לב קשה, אחרי יותר ממאה צנתורים ושבעה אירועי דום לב.
הוא גרוש ואב לשניים, תושב נהריה, ופגיעת המיירט התרחשה במרחק של פחות מקילומטר מביתו. כבעלים שותף במשרד אדריכלות, המחלה תקפה אותו לפני שבע שנים במהלך נסיעת עבודה לסין. "החיים התהפכו בבת אחת", הוא אומר. "ממאה אחוז עשייה למאה אחוז נכות. זו מחלה שלא רואים, מי שלא הכיר אותי לא ידע שהלב שלי עובד על 12 אחוז תפוקה ושאני עלול לצנוח בכל רגע. כשמצבי הידרדר, השתילו בלב שלי דיפיברילטור, שהחזיר אותי לחיים שבע פעמים. לפני ארבע שנים הכניסו אותי לרשימת המתנה והשנה האחרונה היתה קשה במיוחד. הפיצוצים גרמו להפרעות קצב והדיפיברילטור נכנס לפעולה מספר פעמים".
ביום שבו נקבע מותו של מיכאיל, היה אלדר עם ילדיו. "יום שישי, שתיים וחצי בצהריים, הרופא מתקשר ואומר 'יש לך שלוש שעות להגיע לבילינסון, מצאנו לך לב. יש התאמה מושלמת ואסור לפספס את זה'. לא היה לי זמן לפחד, ארזתי תיק קטן, ואחותי ובעלה לקחו אותי לבית החולים".
אלדר והוריו של מיכאיל חוזרים שוב ושוב אל סדר ההתרחשויות, מנסים להציב את האירועים על ציר זמן ולמצוא הסברים למה שלא ניתן להסביר. "זה הגורל, זה בא משום מקום", אמר אלדר. "מיכאיל לא נמצא כאן, אבל הלב שלו פועם וחי אצלי. זו הצלה בשבילי ואסון בשבילם".
פרידה ממיקי
סמארה: "אין בזה קושי, להפך. אהיה אדם יותר שמח אם הלב ייקלט ויישאר בגופו של אלדר לכל החיים, והוא יזכה לגדל את ילדיו ונכדיו. לא יודע אם הייתי מסוגל להתמודד אם היינו מחליטים אחרת. בשישי בצהריים קיבלנו מנחמים בבית בכפר, ובערב, כשאלדר כבר היה בבילינסון, נסענו לנהריה לראות את מיקי בפעם האחרונה לפני שהורידו אותו לניתוח קצירת האיברים. הבאנו איתנו את הבגדים היפים שלו כדי שאחרי הניתוח ילבישו אותו כמו חתן. את אלדר ניתחו לפנות בוקר".
קראו עוד:
אלדר: "התעוררתי אחרי 20 שעות שבהן הייתי מורדם ומונשם ושאלתי איפה אני. מאז אני עובר צנתור בכל שבוע בבילינסון ולפי התוצאה קובעים את מינון התרופות. תהליך השיקום ארוך וכרגע הלב מראה סימני דחייה. זה טבעי בחודשיים הראשונים ורק בעוד שנה וחצי נדע אם הצלחנו".
נסראת: "אחרי מותו של מיכאיל, נודע לנו שהוא וחבר קרוב שלו אמרו זה לזה שאם יקרה לאחד מהם משהו, שניהם רוצים לתרום את איבריהם. בהלוויה היו 10,000 איש, אפילו יהודים דתיים נכנסו לכנסיה שלנו. 15 אלף מנחמים הגיעו אלינו הביתה ואל המרכז הקהילתי בכפר. השגרירה הסלובקית הגיעה ללוויה וגם הקונסול הספרדי, אבל מהמדינה לא הגיע שום נציג ולא הרימו טלפון, למרות שהצבא הכיר בכך שהפגיעה היתה מהמיירט.
"מיכאיל קבור בבית העלמין הנוצרי בכפר. הבן שלנו היחיד שידע לעשות שלום בית ביני לבין אמו כשהתווכחנו. בהליכתו הוא קירב אלינו גם את המשפחה המורחבת. אלדר הוא המושתל היחיד שפגשנו עד כה, ובכל שיחה שלנו אני מבקש ממנו לשמור על עצמו ומודה לו על החום שהוא עוטף אותנו".
