לרוב כלבים נמצאים מחוץ לשער בית הספר, אלא שבבית הספר היסודי 'מיתרים' בקרית ביאליק כלבים הם חלק מהנוף הטבעי, הם נמצאים בכיתות הלימוד, בהפסקות, בחדר המנהלת ואפילו בחדר המורים.
לפני כשלוש שנים, שירה כהן, מחנכת בכיתת החינוך המיוחד לילדים על הרצף האוטיסטי, החליטה לעשות הסבה וללמוד כלבנות טיפולית. היא החלה להביא איתה את הכלבה הפרטית אל הכיתה, ולא תיארה לעצמה, עד כמה הרעיון הזה יסייע לילדים רבים מהחינוך המיוחד ומהחינוך הרגיל, ויכניס לבית הספר כיוון מיוחד ומרענן.
כהן (27), גרושה ואם לשני ילדים קטנים מקרית אתא, סיימה את השירות הלאומי ופנתה ללימודי החינוך המיוחד. מיד לאחר מכן התקבלה לבית ספר יסודי בכיתת חינוך מיוחד ולאחר מכן עברה לבית הספר 'מיתרים' בביאליק, שם חינכה מספר שנים ילדים עם אוטיזם. כשהייתה בת 24, לאחר לידת בתה השנייה, החליטה לחולל שינוי בחייה.
כלב ככלי טיפולי
כהן: "נולדתי וגדלתי בקרית אתא למשפחה דתית המשתייכת לזרם הכיפה הסרוגה. עוד מילדותי אהבתי בעלי חיים ובעיקר כלבים, אבל פחות הכרתי את האופציה של כלבנות טיפולית ובחרתי ללמוד הוראה וחינוך מיוחד. רק לאחר הולדת בתי החלטתי שאני רוצה להגשים חלום ולעשות הסבה, אז עוד לא ידעתי מה אני בדיוק רוצה. חשבתי על טיפול בעזרת בעלי חיים, אבל מהר מאוד שמעתי על לימודי הכלבנות, וזה תפס אותי".
עוד באותה שנה נרשמה כהן ללימודי הכלבנות הטיפולית במכללת אפיקים בכנרת: "אלו היו לימודים מרתקים, וחשבתי דווקא לשלב בין עולמות החינוך לכלבנות הטיפולית. באותה שנה גם אימצתי את הכלבה שלי ג'וי, כלבת לברדור מעורבת עם רועה בלגי, שהיתה אז גורה וחיפשה בית חם. כשחזרתי ללמד בבית הספר מיתרים, הבאתי את הכלבה איתי לכיתה, אז היא כבר עברה אילוף מיוחד לכלבנות טיפולית עם ילדים אוטיסטים, וראיתי שחל שינוי מדהים בילדים".
תחילה הכלבה הגיעה מדי יום עם כהן אל הכיתה: "לא היו שיעורי כלבנות, הכלבה הייתה פשוט נוכחת בכיתה, משוחררת, זה היה משרה רוגע ואווירה נעימה, ולאט לאט ראיתי שינויים משמעותיים אצל הילדים. היה לי תלמיד שהיו לו התפרצויות זעם תכופות וארוכות מאוד שנמשכו 20 דקות, הכלבה שאולפה כדי להתמודד עם מקרים כאלו, הייתה מלקקת אל הילד ומרגיעה אותו ולא נותנת לו להמשיך בכעס ובאלימות.
"הילד, שלא רצה לפגוע בג'וי, היה נרגע בתוך פחות מחמש דקות. הילדים נקשרים לכלבים בצורה נפלאה, חלקם מציגים פחות מההתנהגויות האלימות ומראים שיפור".
"התלמידה הראשונה שלי"
לפני כשנתיים כהן התגרשה מבעלה, אבי שני ילדיה: "עם הגירושים יצאתי בשאלה ועזבתי את הדת. יש לי ילדה צעירה בגן, ואחרי שהלכתי ללימודי הכלבנות גילינו כי היא ילדת חינוך מיוחד. היא למעשה התלמידה הראשונה שלי ככלבנית טיפולית. ראיתי כמה טוב הכלבה עושה לה. גם היום הכלבה יודעת שליד הילדה שלי היא צריכה להיות רגועה. הילדה שלי סובלת מוויסות חושי ויציבה במרחב, והכלבה סייעה לה בשיפור הקשיים. יש להן קשר מאוד מיוחד".
בשנה השנייה, לאחר ששבה לבית הספר בתום לימודי הכלבנות, כבר הפכה כהן למורה לכלבנות טיפולית בלבד: "המזל הגדול שהיה לי הוא שקיבלתי תמיכה מלאה, המנהלת טלי אינדיבו, שגם היא אוהבת כלבים, שלחה אותי לבדוק מה אומר חוזר מנכ"ל בנושא, ומיד קיבלתי את ברכת הדרך. הפכתי למורה לכלבנות שנכנסת לכל הכיתות, לשיעורים שמתחילים בחלק עיוני של למידה ממש, ולאחר מכן לפעילות עם הכלבה, משחק ולמידה בשטח.
"מהר מאוד ילדים שחששו מן הכלבה כבר לא פחדו, שיחקו בחופשיות עם ג'וי, וכמו שמלמדים שפה, חשבון ואנגלית, יש שיעור כלבנות של פעם או פעמיים בשבוע והוא לא פחות חשוב. ילדים לומדים סבלנות, שיתוף פעולה, אחריות, כבוד, דאגה וחמלה, ולומדים לקבל שלא תמיד מה שאני רוצה הוא מה שאקבל".
4 צפייה בגלריה
"אני לוקחת את הכלבה לחדר המורים, כי גם היא צריכה הפסקה". שירה והכלבה ג'וי
(צילום: נחום סגל)
במהלך ההפסקות ג'וי מקבלת זמן מנוחה והפוגה כמו יתר המורים בבית הספר: "אני לוקחת אותה איתי לחדר המורים, כי גם היא צריכה הפסקה בין שיעור לשיעור, תחילה היו מורות שחששו יותר, אבל הן ראו שהיא ממושמעת מאוד והולכת אחרי וזה עבר. גם למורות הכלבה עושה טוב".
קראו עוד:
במהלך הקיץ האחרון החליטה המנהלת להרחיב את הפעילות: "בקיץ הזה, בסיוע הרשות ומשרד החינוך לקחנו עוד צעד אחד נוסף לתוך עולם הכלבנות בבית הספר, ונבנתה כלבייה קטנה לשלושה הכלבים שיעבדו בבית הספר. המקום הזה ישמש כמו כיתת חוץ לשיעורי הכלבנות, ויעבוד איתנו אדם נוסף שהוא כלבן שייתן מענה בבית הספר. הכלבה שלי ג'וי תמשיך להגיע לבית הספר. היא יושבת איתי בחדר המנהלת, גם כשיש מפגשים עם הורים הכלבה נמצאת והיא מפחיתה את הלחץ".
בבתי ספר נוספים ישנה התעניינות כעל כלבנות טיפולית: "יש הרבה התעניינות מבתי ספר אחרים, וכשאני רואה את זה גם כשהאני בחצי שבוע פוגשת תלמידים מכל מיני בתי ספר בשיעורים שאני מעבירה בחווה החקלאית בחיפה, אבל אין מספיק אנשי הוראה שגם מתמחים בכלבנות טיפולית. אני מקווה שיהיה לכלבנות טיפולית יותר מקום בבתי הספר, כדי שעוד ילדים יקבלו עזרה וסיוע בעזרת הכלבים".
