מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל, שלי ואסנת לא ידעו את נפשם מרוב דאגה, בנם הצעיר נועם דואק (19), לוחם שריון בגדוד 9, עוצבת 'עקבות הברזל' של חטיבת 401, לחם בעזה מהיום הראשון שבו נכנסו לוחמי צה"ל לשטח הרצועה. ביום חמישי שעבר מודיעים מטעם הצבא נשלחו לבשר להם שהנורא מכל קרה, נועם נהרג לאחר שישן בחדר סגור ליד גנרטור.
לביתם, ברחוב כצנלסון בקרית מוצקין, מגיעים מנחמים רבים, חברים ומכרים בעיניים דומעות ובלב שבור. שלי האב, הוא פנסיונר של משטרת ישראל, והאם אסנת עובדת בחברת 'פיינלאב' לריהוט מעבדות בקרית ביאליק.
"מאז 7 באוקטובר החיים שלנו כעם השתנו, וגם החיים שלנו כהורים אינם אותם חיים", מספר שלי האב. "עד ליום ראשון שלפני המקרה דאגתי, לא ישנתי בלילה והייתי חי על כדורים טבעיים שיעזרו לי, אבל מאז הייתה לי תחושה לא טובה, אף אחד לא הבין אותי, חיכיתי שידפקו לי על הדלת", מספר בדמעות.
ספורטאי מצטיין
נועם הוא בן הזקונים של שלי ואסנת, אח לדור (30) ורז (26). האם אסנת מספרת: "הקשר עם נועם היה שונה, מאז שנולד הוא היה ילד מיוחד עם חיוך כובש. כילד לא היינו מרגישים אותו, הוא היה יושב עם פאזלים ובונה אותם הפוכים, במשך שעות. כשגדל הפך להיות הליצן של החבר'ה, היה הדבק המאחד את כולם, שדואג לכולם. מצד אחד היה לו רוגע ומצד שני היה עם אקשן ברגליים. הייתה בו גם רצינות ואחריות גדולה".
כילד למד בבית הספר היסודי אחדות, המשיך לחטיבת הביניים רבין ואת לימודי התיכון סיים באורט מוצקין, מוסד שאיבד מאז 7 באוקטובר חמישה מבוגריו. "נועם היה ספורטאי מצטיין כשוער בנבחרת כדוריד.
"הגיעו אלינו לשבעה המורים שלו לספורט וסיפרו לנו בדמעות סיפורים שלא הכרנו, למשל שבאחד המשחקים החשובים אחד החברים נפצע ופונה לבית החולים, נועם עזב הכל וליווה את החבר שלו, לא היה אכפת לו שהוא מפסיק את המשחק. בהמשך שמענו סיפורי גבורה מהצבא, מעשי גבורה במהלך המלחמה שהצילו חיי חיילים רבים. נועם אהב את חבריו והיה מוכן לעשות רבות למענם, אבל הוא לא סיפר כלום ולא עשה עניין מעצמו".
"אני חוזר למלחמה"
לפני כשנה וחצי התגייס נועם לשריון. "נועם עבר את המיונים לצבא וקיבל צו גיוס לחיל השריון", משחזר אביו שלי. "הוא אמר לנו בבית: 'אני לא הולך לשריון בשום מצב'. הוא רצה להיות בגולני כמו אח שלו, ואנחנו אמרנו לו שכל מה שיחליט לעשות אנחנו מאחוריו. ביום הגיוס הוא פגש שני חברים שלו מבית הספר, ששובצו גם הם לחיל שריון, והחליט להישאר איתם. תחילה, שימש בתפקיד טען, ונקשר לחבריו בשריון. פחות משנה מאז הגיוס נפתחה מלחמת חרבות ברזל, הדאגות החלו, והחיים שלנו פשוט לא היו אותם חיים".
האם אסנת מספרת: "יש קשר חזק מאוד בין שלי לנועם. שלי הוא רגיש מאוד, עברה עליו תקופה קשה, הרבה דאגות וחוסר שקט. ב-27 ביולי, 20 יום אחרי השבת השחורה נועם התקשר אלי ואמר לי: 'אמא מזל טוב, אני אוהב אותך, היום זה היום'. הוא התקשר לברך אותי ליום ההולדת מהטלפון של המפקד שלו וממילותיו הבנתי שהם נכנסים לעזה.
"זו הייתה הכניסה הראשונה של צה"ל לשטח הרצועה. דאגנו מאוד, אבל נועם הצליח להרגיע אותי ואמר: 'אמא, אין לך מה לדאוג, אני בתוך טנק'. המילים שלו הצליחו לתת לי ביטחון שיהיה בסדר, וגם לשלי אמרתי תחשוב חיובי, יהיה בסדר'.
לאחר כארבעה חודשי לחימה נועם נפצע, הרופאים הודיעו להורים שמדובר בפציעה בעקבות קרע ברצועה בכתף: "מהרגע הראשון שפגשנו אותו בבית החולים, נועם הבהיר לנו: 'מחר אני חוזר לחבר'ה, אני לא נשאר כאן, לא יעזור לכם', מספר האב.
5 צפייה בגלריה
"נועם סיפר שהוא יורד מלחימה רק כדי להרגיע אותי". שלי דואק, בביתו השבוע
(צילום: אלעד גרשגורן)
"אבל הפציעה הייתה יותר קשה משחשבנו, ואחרי שלושה חודשים הודיעו לו מפקדיו שהוא לא יחזור ללחימה בשטח הרצועה, וכאן הוא כמעט נשבר. מהר מאוד התעשת על עצמו והודיע לכולנו: 'אף אחד לא יחליט לי מה לעשות, אני חוזר'. לא קבעתי לו מה לעשות, אבל אמרתי לו שאני מעדיף שהוא לא יחזור ללחימה'. בסוף הוא נלחם וחזר, אבל לי הוא סיפר שהוא יורד מלחימה רק כדי להרגיע אותי, זה היה השקר היחיד ששיקר לי כל החיים שלו', סיפר האב בכאב.
קראו עוד:
"כשנועם היה בבית, ישנתי כמו שלא ישנתי בחיים שלי. גם כשהיה מגיע לכמה ימים, לסוף שבוע, הבית שלנו היה מתמלא אור, הוא היה קורה לי 'שלי', ואני הייתי אומר לו 'מה זה שלי - אבא', היינו צוחקים הרבה. אלו ימים שאני הייתי האיש הכי מאושר בעולם. קשה לעכל שהאור של נועם לא יהיה עוד"
הפעם האחרונה בבית
אסנת: "בשבוע שהוא חזר להילחם ברצועת עזה, שלי היה כותב לו הודעות והוא לא היה עונה. שאלתי את נועם אם הוא באמת יורד מהלחימה והוא אמר לי 'אמא, נראה לך?' הכל היה כדי לא לגרום לאבא שלו צער ודאגות. אבל גם שלי הבין שהוא נלחם, ואז גם הדאגות חזרו".
מאז ששב ללחימה לאחר הפציעה חלפו עוד כשלושה חודשים, כאשר בחלקם יצא לקורס קשר מתקדם. שלי: "אמרו לנו שבחרו את החיילים שיש להם הכי הרבה אחריות והכי הרבה כימיה עם המפקדים, ונועם בלט מכולם. ביום חמישי, שבוע לפני האסון, נועם חזר הביתה אחר הצהריים, בסיום הקורס והיה צריך לעשות איתנו שבת, אבל התקשרו ואמרו לו אם הוא מוכן לבוא כי חסר כוח אדם. בשישי בבוקר הוא כבר נפרד מאיתנו ונסע לדרום. לא האמנתי שזו הפעם האחרונה שנועם יהיה בבית, שזו הפעם האחרונה שאראה את הבן שלי".
בלילה שבין רביעי לחמישי קרה האסון. חשוב להבהיר כי הצבא עדיין חוקר את המקרה הטראגי, בו נהרג נועם ונפצעו שני חיילים נוספים, ככל הנראה בעקבות שאיפת גזים רעילים מהגנרטור שישנו בקרבתו. שעתיים קודם, בשעה שלוש לפנות בוקר, נועם כתב הודעה לרז אחיו שהכל בסדר.
שלי: "מיום ראשון הייתה לי הרגשה כל כך רעה, לא ידעתי את נפשי. שיתפתי את אסנת, אבל היא ביקשה ממני להיות חיובי. חיכיתי שידפקו לי על הדלת". והדפיקה לא איחרה לבוא, ביום חמישי בשעה תשע בבוקר הגיעו המודיעים ודפקו על דלת בית משפחת דואק בקרית מוצקין, אלא שאיש לא היה בבית.
אסנת: "המודיעים הגיעו אלי לעבודה, אחד מהם נכנס בלבוש אזרחי וחיפש אותי. כששאלתי מי הוא, הוא אמר 'אני מהצבא' ובמילים הבאות אמר 'נועם נהרג'. אותו מנהל הכניס אותי לחדרו ומיד אחר כך נכנסו הקצינים, הם לא חיכו הרבה, וידאו שאני אסנת ובישרו לי על מותו. לא יכולתי לעכל את זה, כשראיתי אותם חשבתי שיבשרו לי על פציעה קשה, שקרה משהו, לא חשבתי שכבר איבדתי את הילד", סיפרה בכאב, כשלפניה המשימה הקשה לבשר לבעלה.
"הבהרתי להם שזה יהיה קשה מאוד, שלי הוא רגיש מאוד והקשר שלו עם נועם הוא מאוד קרוב. נסעתי יחד איתם אל העבודה של החבר שלו בחיפה, ראיתי אותו יושב ושותה קפה והוא ראה אותי עם הקצינים ומיד קם לעברי".
בזכות קרניות עיניו
שלי: "לא הייתי צריך שיגידו לי, מיד אמרתי לה 'נועם נהרג?' והיא אמרה לי 'כן'. זהו השמים נפלו". לאחר מכן נסעו ההורים לבנם רז שעובד בברינקס ובישרו לו, לאח הגדול דור, שהיה במרחק רב בצפון - הודיעו גם כן.
שעות בודדות לאחר הבשורה הקשה, קיבלו הוריו של נועם שיחת טלפון נוספת מבית החולים: "התקשרו אלינו ואמרו לנו שיש מישהו שצריך את הקרניות של נועם ואם אנחנו מוכנים לתרום. לא היססתי לרגע, רק הבהרתי שחלקי גוף לא נוכל לתרום כי נועם הוא כהן וזה אסור. לגבי הקרניות לא שאלתי למי תורמים, אמרתי באהבה למי שצריך, זו נחמה שיהיה מי שימשיך את לראות אור דרך נועם".
רבים מחבריו הגיעו לביתם משפחת דואק לחבק את המשפחה: "חיילים ומפקדים סיפרו לנו שהוא היה חזק מאוד בלחימה, גבר שבגברים, סיפרו לנו שבזמן פציעה של המפקד שלו שאיבד הכרה נועם היה זה שתיפקד הוא ידע לקבל סמכות". מספר שלי.
"אני רוצה להעביר חשוב לחיילים ולמפקדים של נועם, קרה לנו אסון, שמעתי איך קרה המקרה, אבל זה לא מעניין אותי מי אשם כי שום דבר לא יחזיר לי את נועם. אני מוחל מכל הלב והנשמה למי שאשם, במלוא הכוונה, אני רוצה לחבק ולנשק אותו, הסליחה שלי היא לא מהפה לחוץ היא אמיתית וכנה מלב של אבא. תבינו, חיילים נלחמים 16 שעות ויותר, זה ברור שטעויות קורות. אני גם לא שואל למה נועם? אני מקבל את הגזרה, ורק כועס על הקב"ה, אבל אני אדם מאמין וגם זה יעבור. אני יודע שהלב שלנו יהיה קרוע כל החיים, אבל יש לי משפחה, אישה וילדים והכל יהיה בסדר".
לנועם היית בת זוג בשנתיים האחרונות עמית שוורץ. שלי: "נועם ועמית הכירו דרך חברים משותפים והיו יחד מעל שנתיים, מבחינתנו היא חלק מהמשפחה לכל החיים".
אסנת: "אנחנו רוצים שאנשים יזכרו את נועם, את החיוך הכובש שלו, את שמחת החיים את הרצון שכולם יהיו מאוחדים ושמחים".
