משפחת המטיילים בקטמנדו כבר פנתה לצאת מבית חב"ד שבו התארחה, כשהשליחה נתנה להם פמוטים עם נרות שבת, וסיפרה שהוכנו על ידי הורים מישראל, שבתם רוזי נפטרה כשהיתה בת שנתיים וחצי.
קראו גם:
יומיים לאחר מכן שלחו המטיילים הודעת ווטסאפ לטלפון הנייד של חני פרידמן, אמה של רוזי, וכתבו "בזכותכם עשינו אתמול הדלקת נרות, וכולם הוקסמו מהרעיון של הפמוט. תודה רבה!".
כבר שלוש וחצי שנים שחני פרידמן (30), מורה למדעים בחטיבת הביניים 'בית חיה' בקרית שמואל ועוזרת מחקר באוניברסיטת חיפה, שולחת פמוטים מעוצבים לבתי חב"ד בכל רחבי העולם. פמוטים קטנים שנפתחים כמו צדפה, בתוכם נרות שבת, ועל גבם מוטבע הלוגו "לאורה".
על הברושור המצורף לנרות מופיעה תמונתה של לאה רוזא (רוזי), עם טקסט קצר על ילדה שאהבה להדליק נרות שבת ונפטרה בשבת אחר הצהריים. הנרות מיועדים לנשיאה בתרמילים, והם נמסרים למטיילים בצירוף ההזמנה להדליק נר לעילוי נשמתה של רוזי מכל מקום בעולם.
המיזם נוגע בלבבות, והביקוש מתגבר ומגיע מכל פינה ברחבי הגלובוס: הודו, מקסיקו, בוליביה, סין, נפאל, איטליה, רוסיה, פנמה ואפילו אוגנדה.
"אני יודעת שזה מה שרוזי היתה רוצה, והידיעה עושה לי טוב כאמא", אומרת פרידמן. "זה כמו לשלוח מתנות לילד שנמצא בארץ רחוקה, ואי אפשר לראות אותו".
"כמו מוות בעריסה"
חנה ואברהם פרידמן הגיעו לקרית שמואל מירושלים לפני שנתיים. פרידמן נולד וגדל במילאנו, לאם ישראלית ולאב איטלקי, והגיע לישראל כדי ללמוד בישיבה תיכונית. בני הזוג הכירו בשידוך, נישאו לפני תשע שנים ובנו את ביתם בשכונה החרדית רמת שלמה בירושלים, שבה גדלה חני.
לקריות הגיעו בעקבות הדוקטורט בביוטכנולוגיה שאברהם עושה בטכניון, ובעיקר כדי לשנות אווירה לאחר מותה של רוזי. "יש לנו ארבע בנות, מוסי (8), רוזי, ליבי (5) ושיינא (3)", אומרת חני.
"מותה הזכיר מוות בעריסה, וחברות שלי התייחסו לכך כאל אובדן תינוקת, אבל בשבילי רוזי כבר היתה ילדה. היו לה אופי ואישיות, והיא דיברה שתי שפות, עברית ואיטלקית. היא היתה עולם ומלואו, וילדה בריאה".
מה קרה?
"רוזי הלכה לישון בשבת בצהריים, ולא התעוררה. היא קצת לא הרגישה טוב, והיא ומוסי הלכו לישון בחדרן. מוסי התעוררה והוצאנו אותה מהחדר, ורוזי המשיכה לישון. אחרי זמן מה ניגשתי אליה, והיא לא נשמה. ניסינו להנשים אותה, הזמנו אמבולנס. כלום לא עזר.
"בשנה הראשונה חיפשתי אנשים שעברו חוויה דומה כדי לדבר איתם, ושיגעתי את הרופאים שיסבירו לי מה קרה. לא עשינו נתיחה, מטעמי דת, אבל דיברתי עם אמהות שעשו נתיחה, וגם הן לא קיבלו תשובה בסופו של דבר. אני יודעת שראו מים בריאות שלה, אינני יודעת מה זה אומר, והאמת שזה לא משנה. השם החליט שהיא תחיה שנתיים ושלושה חודשים, ולקח אותה".
איך מתמודדים?
"בשנה הראשונה לא תפקדנו. קברנו את רוזי בהר הזיתים, בחורף ירושלמי קר, והשתגעתי מהעובדה שלא יכולתי להגן עליה. אחרי חודש הבנתי שאני חייבת לחזור לעבודה, אבל הראש שלי לא היה שם, והמחשבות נדדו. הלכתי לטיפול פסיכולוגי, קראתי המון ספרים פסיכולוגיים וגם ספרים יהודיים, ובסוף מצאתי את התשובה שלי בנצחיות הנשמה.
"אנשים אומרים שקיבלו פרופורציות לחיים בעקבות הקורונה. אנשים כמונו לא צריכים את זה, העולם שלנו כבר התהפך. השתניתי מאז, בעיקר בתחושה שיש דברים שאין לי עליהם שליטה. אני יכולה להשקיע בלימודים ובילדות ולהיות הכי טובה, אבל יש נקודה שלא אני מחליטה בה, זה בא מלמעלה.
"בהתחלה זה גרם לי להיות אמא היסטרית שהולכת לבדוק בכל לילה איך הילדות נושמות, אבל הצלחתי לשחרר. היום אני הרבה יותר מתרגשת משמחות וחגים, כי אני מבינה כמה החיים קצרים.
"אברמי ואני התחלנו תואר שני וניסינו להיות שקועים בעשייה, וגם נכנסתי מיד להריון כי היה לנו חשוב להמשיך את החיים. הלידה לא מילאה את המקום החסר, אבל הכניסה לחיינו המון אור ואושר".
"הנשמה היא נצחית"
חני מספרת על ילדה רגישה, פיזית ונפשית. "בשבת האחרונה לחייה, רוזי ליטפה אותי ואמרה לי שאני חמודה, והתרגשתי מהפגנת האהבה הזאת. תמיד דאגתי לה, בעיקר במצבים של שינויים סביבתיים, וצריך היה לשים לב שלא יציקו לה במעון.
"את יום ההולדת האחרון שלה חגגנו עם המשפחה באיטליה, קנינו לה מתנה והזמנו את עוגת הפרפרים שהיא רצתה. היא היתה רק בת שנתיים, וידענו שאנחנו מגזימים, אבל ממש רצינו לעטוף אותה, והיא כל כך שמחה.
"חייתי בתחושה שצריך להגן ולשמור עליה, וכשהיא נפטרה הרגשתי שאני חייבת לנתב את כל הנתינה הזאת".
כך נולד מיזם הנרות?
"כבר בשבעה ידענו שנעשה משהו גדול לזכרה, וחלפה שנה עד שהתגבשנו עם רעיון. כל יהודי דתי מאמין בתחיית המתים, והאמונה עזרה לנו להתמודד. השנה הראשונה לוותה בהמון חיפוש עצמי למשמעות מותה, כי כאילו השלמנו עם מה שקרה, אבל זה קשה ומכעיס.
"מה שבאמת עוזר לתהליך זו האמונה שרוזי עדיין איתנו בבית. זה לא נגמר, כי הגוף משרת אותנו בעולם הזה, אבל הנשמה היא נצחית.
"עניין הנרות התחיל בגלל אהבתה של רוזי לרגע הדלקת הנרות בליל שבת. אצלנו מדליקים מגיל שלוש, מהגיל שבו יודעים לברך, רוזי עדיין לא הגיעה לגיל, אבל אחותה הגדולה כבר הדליקה נרות, וגם רוזי ידעה לברך, ונתנו לה. היא הרגישה גדולה וחשובה.
"בגללה חשבנו להביא את השבת למקומות בעולם שהיא אינה נמצאת בהם. חמותי חזרה באותם ימים מטיול לפרו, וסיפרה שלמטיילות שם חסרים נרות שבת, ופתאום ידענו מה לעשות. גם שליחות חב"ד שהתייעצתי איתן התלהבו מהרעיון.
"לחבר משפחה יש מפעל פטנטים, והוא הציע לנו רעיון של פמוטים עשויים מפלסטיק חסין חום וחסין אש. עבדנו על העיצוב והצבעים, הטבענו את הלוגו, ויצאנו לדרך.
"אנשים עזרו לי ביצירת קשר עם בתי חב"ד בעולם, ביררתי כמה מטיילות עוברות אצלם, והכנתי טבלת אקסל של כל המשלוחים. המשלוח הראשון יצא לקראת יום השנה הראשון של רוזי. המיזם עושה לי טוב, אני לא רוצה שהחיים שלי ימשיכו בלי רוזי. והיא חלק מהמשפחה גם היום".
"השם נתן לי מתנה"
איך רוזי משתלבת בחיים שלכם?
"בזמירות שבת אנחנו נוהגים לשלב את שמות כל הילדות שלנו, ואנחנו שרים לרוזי גם היום. בכל שבת אנחנו מזכירים אותה, מברכים אותה שתחזור אלינו, אומרים שאנחנו מתגעגעים. זה מאוד נוכח בבית, ולפעמים אנשים מבחוץ מרימים גבה או חשים לא בנוח, אבל לי חשוב להזכיר שהיא עדיין הבת שלי ונשארת חלק מהמשפחה.
"אם שואלים אותי כמה ילדים יש לי, אני תמיד אומרת ארבע בנות. השבוע רוזי היתה צריכה להיות בת שבע ולהתחיל כיתה ב', בשנה שעברה היה קשה לראות את הילדות בכיתה א'. אנחנו ממשיכים במנהגי יום ההולדת, כפי שהנחה בעבר הרבי מלובביץ'.
"אנחנו נותנים צדקה, קוראים פרק תהילים ויש גם חגיגה עם עוגה, איחולים ושירים. הילדות שלנו אוהבות את זה ומחכות לזה. עבורי, כאמא, הרגע הזה טעון, אבל אני חוגגת את העובדה שרוזי נולדה, השם נתן לי מתנה לשנתיים ושלושה חודשים, ואני חוגגת זאת עם כאב בלב. המשפחה המורחבת, שעזרה לחשוב על רעיון ההנצחה, גם התגייסה כלכלית כדי לעזור לממן אותו".
מדובר בתקציב גדול?
"זה פרויקט מתמשך שעולה לא מעט כסף. אחת לזמן מה אני יוצרת קשר עם שלוחי חב"ד ושואלת מה מצב המלאי, ויש שלוחים שמקדימים ומגיעים אלי, כי כבר יצרנו רשת גדולה ברחבי הגלובוס. בתאילנד הנרות נגמרים מהר גם כשאנחנו שולחים אלפים, כי בימים כתיקונם יש שם המון ישראלים.
"באוגנדה יש רק יהודים מעטים, ויש לי שם חברה שמחלקת את הערכות בחגים. יש מקומות שעד לפני שנתיים כלל לא ידעתי על קיומם, והיום אנחנו מחלקים שם נרות.
"אני מבקשת מהשלוחים לעדכן אותי על הביקוש ועל דברים מרגשים שקורים, והם מספרים על משפחה חילונית שטיילה בקטמנדו והחלה להדליק נרות שבת בגללנו, ועל אשה יהודייה שאושפזה בבית חולים בהודו והתרגשה מאוד כשהדליקה את הנרות שלנו באמונה שיסייעו לה לריפוי.
"יש משהו בין-דורי בנרות שבת, וכשזה מגיע למקומות רחוקים במיוחד, יש חיבור לבבות שלא תמיד נוצר בארץ. שתי מנהלות של בתי ספר חילוניים בקריות התקשרו וביקשו לחלק את הנרות לבנות היוצאות למסע לפולין. סבתא שלי ניצולת שואה, ולאה רוזי קרויה על שם אמה".
הושלם מעגל?
"המעגל יושלם כשרוזי שלי תחזור".
