עשר שנים למותו של הילד איתי פרוים ז"ל בן החמש וחצי, שהתחשמל למוות בבריכת הפעוטות בקאנטרי גלי גיל, והשנים שעברו שינו את חיי משפחת פרוים מקצה לקצה. הם עדיין שומרים את בגדיו ונעליו של איתי וקופסה עם טבעת שהכין לאמו טרם מותו. אחיו, גם אלו שנולדו אחרי מותו, גדלים בצילו של איתי.
קראו גם:
הטרגדיה הזו טילטלה את הקריות במשך שנים רבות. ב-16.8.10 יצאו בני משפחת פרוים ליום כיף בקאנטרי גלי גיל בקרית מוצקין. האב אריק, האם דגנית, איתי ואחיו הבכור לירן, שהיה אז בן 8. זה היה סוף החופש הגדול, ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים, ואיתי היה אמור לעלות לכיתה א'. ההתרגשות היתה גדולה.
במהלך הבילוי בקאנטרי, איתי ואחיו נכנסו לבריכת הפעוטות, שבה היתה פטריה שיצרה מסביב כיפת מפל מים, והם השתעשעו. האם ישבה מחוץ לבריכה ואיתי הראה לה פעלול במים. פתאום החלו צעקות, וכל האנשים והילדים שהיו בבריכה רצו החוצה לאחר שהרגישו עקצוצים.
רק איתי לא יצא, והוא נמצא בקרקעית הבריכה, לאחר שנגע בפטריה והתחשמל. הוא פונה לבית החולים במצב אנוש ולאחר ארבעה ימים נפטר. מחקירת המשטרה עלה כי חיבורי החשמל בקאנטרי נעשו באופן רשלני.
בעל הקאנטרי, גבי בן גלים, ושניים מעובדיו הואשמו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, הורשעו ונידונו למספר חודשי עבודות שירות.
חיים כמו רובוט
ביום שישי, ט' באלול (28.8.20), עלו בני משפחת פרוים לקברו של איתי, לציין 10 שנים למותו. אריק: "הכל השתנה. תפישת העולם, הסטטוס המשפחתי, התגרשתי מדגנית והמצב הכלכלי. האובדן גרם לי להאמין פחות בעתיד ולהיתפס יותר בהווה, במה שקיים. אני חי את מה שיש כאן ועכשיו.
"אני חי את החיים כמו רובוט. איבדתי את החשק להרבה דברים. ניתקתי קשר עם המשפחה המורחבת, כי קשה לי לראות את הילדים שהיו בגיל של איתי. אני תמיד רואה אותו ביניהם, והכאב חזק".
טרם האסון, עבד פרוים כמנהל בכיר בחברת ביטוח, אבל אחרי הטרגדיה הוא לא הצליח לעמוד בלחצים, ועזב. המצב הכלכלי של בני המשפחה הידרדר, והם נאלצו למכור את הבית החדש שקנו בקרית חיים חודשים ספורים לפני מותו של איתי.
אריק: "עבדתי 17 שנה בחברת הביטוח, והייתי מנהל מרחב. היו לי תנאים מעולים, אבל אחרי מותו של איתי החלטתי לעזוב, כדי להוריד מעצמי לחצים. פניתי לשוק הפרטי על מנת לשלוט על שעות העבודה.
"בשנים הראשונות היה קשה להתפרנס, ההכנסות ירדו ביותר מחצי. בדיוק נכנסנו לדירה חדשה ונאלצנו למכור אותה. עברנו לדירה קטנה יותר. לפני חמש שנים נפרדתי מדגנית, ובמשך שנה וחצי גרתי בדירה של 16 מ"ר בעכו. אלה היו שנים קשות. כל המשפחה עברה טלטלה. אחרי מותו של איתי, נולדו לי עוד שני ילדים - לינוי, בת 9, ועילי, בן 7.
"בשלב מסוים הבנתי שצריך להיות או לחדול. אין באמצע. אני חייב להיות חזק, כדי להמשיך לתחזק משפחה שלמה, הן כלכלית והן נפשית, למרות שאנחנו חיים בנפרד. כיום אני עצמאי, יזם בתחום הנדל"ן, אחזקה וניהול מבנים. אני עובד הרבה שעות, כדי שהמוח לא יחשוב על דברים אחרים. אני לא ישן הרבה ולא ישן רצוף. אני לא חי את החיים, אני חי לצידם. אני לא מבלה, לא מטייל, לא טס לחו"ל, כמשפחה אנחנו עושים דברים פשוטים, הולכים לים או למקומות מבודדים בטבע ורוכבים על אופניים".
לגדל ילד בדמיון
"אני מרגיש כמו הליצן העצוב, ואפילו רציתי לקעקע את דמותו. כלפי חוץ אני שמח, שחקן, מי שלא מכיר את הטרגדיה שלי, לא מעלה על דעתו שעברתי כזאת טראומה. אני מתנהג רגיל כלפי חוץ. אני צוחק, גם כדי לא להיות חולה. לנסות להחזיק את הראש מעל למים.
"השנה הראשונה הייתה לי קלה יותר מהשנים שבאו אחרי זה. ככל שאתה מתרחק מהאירוע, אתה מרגיש יותר את החוסר, מבין שהילד לא יחזור יותר,
"המוח קולט והלב מסרב לקבל. הקונפליקט הזה יוצר חרדות בגוף. אני מרגיש כאב פיזי, כתוצאה ממועקה ועומס נפשי. במהלך השנים פוניתי פעמיים לבית חולים. אתה מרגיש כאב פיזי חזק בכל הגוף, זה כל הזמן איתך, אני חי את איתי בכל רגע.
"קשה לגדל ילד בדמיון, ואני עושה את זה. אני עדיין לא יכול להיפרד ממנו. מנסה לחשוב איך הוא היה נראה עכשיו, איך היה מתנהג, מי היו החברים שלו, איזה סוג של תלמיד הוא היה. הוא בטוח יכול היה להיות חבר טוב לאח שלו. מדי פעם אני פונה לילדים ושואל אותם לגילם, כדי לדמיין באיזה גודל איתי היה אמור להיות. תמיד דמיינתי ששני הבנים שלי יהיו חיילים ביחד, זאת היתה הדאגה שלי".
עוד לא בן 6
"כשאני מסתכל על הבגדים והנעליים של איתי שאנחנו שומרים, אני מבין כמה הוא היה קטן. הוא היה איתנו פחות משש שנים, אבל היו לנו המון חוויות ביחד. דגנית שומרת יצירה שלו מגן חובה. זאת קופסה קטנה שבה יש טבעת ועליה כתוב 'לאמא באהבה'.
"כל שנה, בתאריך העברי, ט' באלול, אנחנו עולים לבית קברות, מדברים עם איתי ומתייחדים איתו. אחר כך נפגשים עם כל המשפחה המורחבת בבית הכנסת, מתפללים ומקיימים סעודה. בשנה האחרונה, בגלל הקורונה, לא היתה אזכרה בבית הכנסת.
"הילדים כל הזמן באים איתנו לבית העלמין. הם גדלים בצילו. באזכרה האחרונה, כשהגענו לקבר, לינוי הניחה כתר על המצבה של איתי ואמרה שבשבילה הוא המלך, אחר כך הפריחה לו בועות סבון כמו שאהב.
"היא מדברת לאבן ומלטפת את האבן. עילי הכין לו על המצבה אבנים בצורה של לב. הם עדיין שואלים מתי הוא יקום ויחזור הביתה, למרות שמבינים שבית הקברות הוא הבית שלו. לירן לא היה באזכרה, הוא התגייס לפני חודשיים וכעת הוא בטירונות מפרכת.
"בכל יום שישי אני עולה לקבר של איתי, כי גם בחייו, יום שישי, היה היום שלנו ביחד. אני מדבר איתו, מספר לו מה קורה בעולם, מה קורה בחברה שלנו, מה חדש במשפחה, מבקש ממנו שיעזור לנו וישמור עלינו, ושיידע שלא שכחנו אותו אפילו לרגע. בפעם האחרונה שהייתי, סיפרתי לו שלאחיו קשה מאוד בטירונות, אבל הוא מחזיק מעמד יפה".
"לא נעשה צדק"
"המשפט לא עשה לנו 'קלוז'ר' בשום צורה. מבחינתי הוא כאילו לא היה, כי הוא לא הניב תוצאה ראויה. איך ייתכן ששלושה אנשים שהורשעו בגרימת מותו של ילד בן 5 וחצי ברשלנות, עשו כמה חודשי עבודות שירות וחזרו לחייהם, בעוד ילד קטן אחד נשאר אי שם עמוק באדמה.
"אני לא מחפש לתלות אנשים בכיכרות, אבל חייבת להיות פרופורציה בין העונש לחומרת העבירה והתוצאה שלה. אמרתי אז לשופט שנעשה משפט, אבל לא נעשה צדק.
"איתי היה ילד קטן שבסך הכל הלך ליום כיף בבריכה וסיים באבו כביר. ילד שמעולם לא קיבל תרופה, והיה צריך לעבור נתיחה שלאחר המוות. זה דבר שלא עוזב אותי.
"אחרי ארבעה ימים בטיפול נמרץ, איתי נפטר. יום לפני מותו שאלתי את הרופאים למה הם לא מפסיקים לו את ההרדמה ומעירים אותו, והם אמרו שהפסיקו לתת לו חומרי הרדמה כבר מאתמול.
"הבנתי שהילד לא מתעורר, וזה מצב לא טוב. לאט, לאט, הגוף הקטן שלו התקרר. ביום האחרון היינו איתו, אני ודגנית, במשך שעות ארוכות ראינו איך המוניטור יורד ויורד ויורד ויורד, והדבר הכי יקר לנו בעולם נעלם מחיינו.
"השנים האבודות והגורל שתעתע בנו שינה את תפישת עולמי. אתה עושה תוכניות גדולות ומישהו למעלה חושב אחרת. אני מציע לכולם לחיות יום ביומו, ליהנות מהדברים הפשוטים בחיים, לא לקבל כל דבר כמובן מאליו, לאהוב ולהפגין אהבה ולשמור על הבריאות הנפשית והפיזית".
