ברחוב הרצל מספר 21 בעכו מתקיים מדי ערב מפגש בכניסה לבניין. מין מנהג קבוע ולא רשמי, שבו השכנות הערביות והיהודיות יורדות לחצר המשותפת ומביאות משהו לנשנש. בימים האחרונים התרגלו כאן גם לנוכחותם של אנשי תקשורת, ששואלים על ספיר נחום, הדיירת מהקומה השנייה, שנעלמה בבוקר יום חמישי שעבר, ונכון להיום (שישי) לא ידוע מה עלה בגורלה. בן זוגה לשעבר, שלדבריה הוא אבי ילדיה, וולא רובין חלאילה, עצור בחשד שיש לו קשר להיעלמותה.
"אנחנו פאזל גדול, שעכשיו חסרה בו חתיכה", אומרת מונאי ג'מאל (21), שמתגוררת כאן עם אמה נאילה. "זה רק נראה כאילו יש פה בניין עם הרבה בתים, אבל בעצם יש פה בית גדול אחד. כולנו יודעים את הבעיות אחד של השני, וכולם עוזרים. אם יש בעיית מזון למישהו - כולנו אוספים עבורו. כששכן נפטר לפני שנה, השכנים ערכו את כל הסידורים להלוויה. כשלספיר יש בעיה כלכלית אנחנו עורכים עבורה קניות, וכשאמא שלי עברה ניתוח ברגל, ספיר באה לבדוק מה שלומה כשהייתי בעבודה. ככה זה אצלנו".
"הבניין הזה מיוחד, וגם אנשים מחוץ לשכונה באים לשבת איתנו בערב", אומרת האיה עז'ם, שגרה בקומה שמתחת לדירתה של ספיר. "היא אדם טוב, והייתה חברה שלנו. כואב הלב לראות את הילדים שלה בוכים, ואתמול שניהם לא הפסיקו לבכות. אנחנו רואים אותם למטה וגם הולכים אליהם הביתה כדי לבדוק אם הם צריכים אוכל או כסף. הבת הפעוטה שלה קצת יותר צעירה מהבן שלי, הם היו משחקים ואוכלים ביחד. אין שום דבר שבגללו שווה לקחת חיים, אנחנו מתפללים שתחזור חיה".
עברית וערבית
היעלמותה של ספיר נחום הפכה פה את החיים על פיהם, ועם כל יום שעובר, הדאגה גוברת. "כולנו מבקשים מאלוהים ומהמזל שלא קרה לה כלום, והיא תחזור בחיים לאמא שלה ולילדים שלה", אומרת ספאא חתחות, גם היא שכנה בבניין.
"מסכנה. אנחנו מפחדים עליה כמו על הילדים שלנו. אני רואה אותה בבוקר כשאני הולכת לעבודה והיא לוקחת את הילדה לגן. אני גרה בבניין הזה 23 שנה, וכל השנים כולם חיים ביחד. אף פעם לא היו בעיות, ראינו את ילדי השכנים גדלים והלב שלנו ביחד. כשהבן של השכנים נפטר עזרנו בכל מה שאפשר ובכינו איתם, וכשהילדה של השכנים חוזרת הביתה רטובה מהגשם ואמא שלה לא בבית אנחנו מכניסים אותה אלינו עד שהאמא חוזרת".
יש גם נישואים מעורבים?
חתחות: "אנחנו חיים פה כמו שחיים בכל העיר, מעורבבים כמו סלט. לבן אחותי היתה חברה יהודיה ויש לו בת ממנה, הם נפרדו וכל אחד הלך לדרכו; הבת נמצאת אצל אמא שלה ובאה גם אל אחותי, מדברת עברית וערבית. אני מכירה הרבה זוגות, כמו ספיר, שבהם האמא יהודיה והאבא ערבי, זה לא הזוג הראשון. אנחנו רק מבקשים מאלוהים שימצאו אותה חיה, בשביל הילדים שלה, בשביל עצמה".
"יש בעכו הרבה זוגות מעורבים אבל אף פעם לא שמענו דבר כזה", אומרת גם האיה עז'ם. "אנחנו לא מרגישים שיש בינינו הבדל".
השכנים אוספים פרט לפרט, מנסים להרגיע את הבהלה ולהבין מה קרה. כאן לא צריכים תקשורת כדי לדעת, מסבירים לנו. כאן הדלתות אמנם סגורות, אבל הלבבות פתוחים, וכולם יודעים הכל.
ספיר גדלה במרחק כמה רחובות מכאן ברחוב חטיבת גולני, שם מתגוררת אמה סוזי, ושם הכירה את מי שהפך לבן זוגה ואבי ילדיה. לבניין ברחוב הרצל הגיעה לפני כשנתיים וחצי, זמן קצר לאחר לידת בתה. בנה הוא היום בן עשרה חודשים. "באותו בוקר", מספרים השכנים, "ספיר לא חשה בטוב, וסוזי הגיעה והעירה אותה בשבע וחצי כדי שתיקח את הילדה לגן. ספיר אוהבת להתלבש, אבל בחמישי שעבר יצאה מהבית בפיג'מה, בלי ארנק ובלי טלפון, כי היתה בטוחה שמיד תחזור. אין מצב שהיתה נעלמת לילדים שלה. הם תמיד נקיים ומטופלים, והיא האמא הראשונה שמחכה להוציא אותם מהגן".
הבטחת הכנסה
השכנים מספרים גם על מאמציה של סוזי להתפרנס, מאמצים שכוללים איסוף בקבוקים וניקוי מדרגות הבניין, וזוכרים איך ספיר הגיעה לכאן עם תינוקת בת שבוע. "בן הזוג שלה הביא אותה וביקש שנדאג לה ונשמור עליה", אומרת מרוות קיס, שמתגוררת בקומה הראשונה. "כולנו כאן אימהות. וחצי מאיתנו גרושות או אלמנות.
"אנחנו לא שכנים, אנחנו משפחה. יכולתי לקבל בית מעמידר, אבל אני לא מוכנה לעזוב את השכנים האלה. לימדתי את ספיר איך לעשות לילדה אמבטיה. היא לא אחת שיוצאת מהבית או עושה דברים לא נכונים. היא חיה מהבטחת הכנסה, אבל היא הראשונה שתשאל אותך אם את צריכה עזרה. יום לפני שנעלמה קנתה לכל הילדים גלידה".
"כל השכונה אוהבת אותה", אומרת שכנה אחרת. "יש פה שתי כניסות, 15 משפחות בכל כניסה. אולי יש יותר ערבים מיהודים, אבל אנחנו אותו דבר. ספיר סיפרה על הקשיים הכלכליים, אבל לא דיברה על בן הזוג שלה. איך יכול להיות שדבר כזה קורה בגלל סכסוך על מזונות, ואיך עוד לא מצאו אותה?".
"ספיר היא אמא מדהימה, לא יכולה בלי הילדים שלה", אומרת גם בת אל אוחיון, חברה של ספיר. "אנחנו חברות מהגן של ויצו, הבנות שלנו היו ביחד בגן והתינוקות שלנו בדיוק באותו גיל, את כל ההיריון עברנו ביחד. אני לא ישנה ולא אוכלת מאז ששמעתי עליה".
בין המצטופפים בכניסה לבניין גם קטי כהן ושרה רהב ריבוך, חברות של סוזי. "סוזי ממש תשושה, לא עומדת על הרגליים", משתפת כהן. "מחמש בבוקר דופקים לה על הדלת כדי לבדוק אם ספיר חזרה, והקטנה של ספיר קוראת 'אמא, אמא' כל היום. אנחנו עוזרות להרדים את הילדים, ואתמול כבר אף אחד לא הצליח להרגיע אותם. מזל שהם חצי יום בגן. שרה הביאה לסוזי אוכל בערב החג, ואתמול היא הביאה לה סיגריות. סוזי לא עוצמת עין מאז שספיר נעלמה, כל היום בוכה ומתפללת לקבל סימן מה קרה לבת שלה".
הדודה הודיה טל עזריה יורדת מהדירה, ומעגל של אנשים נוצר סביבה. "מְתַקשרים פונים אלינו ואומרים שספיר לא בחיים", היא משתפת, "אבל אנחנו לא רוצים להקשיב להם. אנחנו מחכים לשמוע את ספיר".
"חלמתי חלום"
בטלפון של נאילה חליל שמורות הודעות מוקלטות שבהן נשמעת ספיר כשהיא שואלת אם להביא משהו מהמכולת, יומיים לפני שנעלמה. "לא הרגשתי טוב וספיר דאגה לי", היא אומרת, "היא כמו בת שלי, סיפרה על כל הבעיות שהיו לה, ועל זה לא סיפרה. אני לא רוצה לשמוע שהיא הלכה. שומעים על דברים כאלה בחדשות, אבל כשזה נוגע בנו זה כבר משהו אחר, ועכשיו אני מפחדת על שאר הילדים שלי. לאף אחד לא מגיע דבר כזה, ובעיקר לא לה. אני יושבת למטה לחכות לה, אני מתפללת שהיא תרד מהאוטו ותחזור אלינו, ואני אכעס עליה כי גרמה לנו לדאוג ככה.
"באותו בוקר סוזי דפקה אצלי בדלת ואמרה שיש לה כמו אש בוערת בטן, כי ספיר הלכה עם הילדה לגן ולא חזרה. אמרתי, השעה רק 11:30, אולי הלכה לחברות שלה, וסוזי אמרה שהיא מרגישה שמשהו לא בסדר. ב-17:00 כבר ראיתי את סוזי חוזרת מהמשטרה עם עדן, אחותה של ספיר, שתיהן בוכות.
"כשהגעתי לבניין הזה לפני 25 שנים היתה לי שכנה יהודיה, אסתר, שגידלה ביחד איתי את הילדים ולימדה אותי עברית. ספיר הבינה ערבית, וגם בתה. בימים של המהומות בעכו, הבלוק הזה לא התערב, ואמרתי לספיר כמו שאמרתי לילדים שלי, שאוי ואבוי לה אם תלך להפגנות. אנחנו משפחה, ואנחנו נמשיך לאכול ביחד ולחיות ביחד".
מונאי ג'מאל העלתה השבוע לפייסבוק פוסט עם תמונה של ספיר שצולמה בחוף הים הקרוב, וכתבה: "גם אנחנו וגם הילדים מחכים לך. אנחנו מלאים בתקווה שתחזרי בריאה ושלמה".
"הלילה חלמתי שהיא חיה", היא אומרת "ראיתי אותה בבניין נטוש, קשורה לכיסא, ואמרתי לה 'ידעתי שאת בחיים'. מה שכל הזמן רץ לי בראש זה איך יכול להיות שמישהי שכל כך מנסה לשמור על הילדים שלה, מישהי עם כבוד עצמי שמנסה לשרוד בכוחות עצמה, שרוצה להתפרנס ועמדה להתחיל עבודה כמאבטחת, הגיעה לאן שהגיעה. האם היא סובלת? יש לה מה לאכול? היא בכלל חיה?
"אני עובדת במד"א ולומדת ניהול מערכות בריאות במכללת נתניה, ובימים האחרונים יש לי דפיקות לב בכל פעם שיש אירוע עם חשש לחיי אדם. אני פוחדת להגיע למקום ולראות שזו היא. אני רוצה לזכור אותה יושבת בכניסה על הריצפה עם הילדים של הבניין, ומחייכת כמו בתמונות".
