מרצ'ל (משה) יצחק היה איש זהיר, שעשה הכל כדי להישמר מפני נגיף הקורונה, ואף היה בין הראשונים שהתייצבו להתחסן יחד עם בני משפחתו, שנמנו עם 'ציידי החיסונים'. שלושה שבועות אחרי החיסון השני נדבק יצחק בנגיף ונפטר.
יצחק (81), דמות מוכרת בקרית חיים, האמין עד לנשימתו האחרונה שהוא ייצא מזה. בתו הבכורה, הפעילה החברתית צילה ברוך, מספרת על שלושת השבועות שטילטלו את חיי המשפחה. מרגע שנדבק, מצבו הלך והידרדר, וגם המאמצים הכבירים של המשפחה לספק לו תרופות ניסיוניות, לא צלחו. ביום שישי האחרון כוחו תש, והוא הלך לעולמו. 'אני לא מבין איך זה קרה לי', אמר ברגעיו האחרונים.
יצחק נולד ברומניה ועלה לארץ בגיל 9. תחילה התגורר בחיפה, ולאחר נישואיו לחנה ז"ל עברה המשפחה לקרית חיים. לבני הזוג ארבעה ילדים: צילה ברוך הבכורה, דמות ידועה בקריות בשל הפעילות ההתנדבותית הענפה למען הזולת, דורון, טל ונועה, וכן שמונה נכדים.
בשנת 1969 הקים יצחק מפעל לייצור שלטים, נאו-רם שלטים. "הוא עבד מגיל 9 כל יום ועזר לפרנס", סיפרה ברוך. "עבד בכל הארץ עם החברות הגדולות ביותר - שטראוס, ויטמן, עמינח, קוקה קולה. עד היום החברה עובדת, כבר 52 שנה. אבא היה מדהים, כולם אהבו אותו, אדם חרוץ, שכל החיים שלו עבד קשה ודאג לכולם".
"רץ להתחסן"
גם בגיל 81 המשיך יצחק לעבוד במרץ, ויצא בכל יום לעבוד במפעל שלו, אותו ניהל יחד עם בנו ובתו. לפני ארבע וחצי שנים הלכה רעייתו חנה לעולמה, ויצחק נותר להתגורר בביתם המשותף בגפו.
"היינו אומרים לו 'הבית גדול, אתה לא צריך להיות פה לבד, אבל הוא לא היה מוכן לעזוב. בסגר הראשון הוא לא יצא בכלל, הוא היה כלוא פה לבד", סיפרה ברוך. "כשאמרו שאפשר לצאת, הוא הלך לעבוד. זה היה או למות מצער ובדידות, או לצאת. אבל הוא הקפיד על כל הכללים. כשיצא החיסון, הוא רץ להתחסן".
יצחק עמד מאחורי הרוח המשפחתית ללכת להתחסן כבר עם תחילת מבצע החיסונים. "היינו משפחה של ציידי חיסונים. אחותי דאגה כל הזמן לעדכן על כל מקום שבו היו עודפי חיסונים ואפשר להגיע, אם זה נוף הגליל או כל מקום אחר. איפה שהיה, הלכנו. כולנו התחסנו בשבועיים הראשונים, כולל האחיינים שלי, בני 16".
כשלושה שבועות לאחר שקיבל את החיסון השני, ביום רביעי 3.2, קם יצחק בבוקר והלך כרגיל לעבודה. "הוא לא חש בטוב. הייתה לו חולשה וקצת כאב בגרון. אח שלי אמר לו שיילך הביתה לנוח. זה נדיר שהוא הולך לשכב והוא אמר: 'בטח התקררתי'".
מתי חשבתם לבצע בדיקה לאבחון הנגיף?
"ביום רביעי היה איזה רגע שחשבנו אולי צריך לעשות בדיקה, אני לא יודעת למה. ביום חמישי הוא אמר לי שהוא התאושש, וזו הייתה רק התקררות. לא היתה סיבה לחשוב אחרת. למרות זאת, אמרתי לו שהוא צריך להיבדק. ביום שישי בבוקר הוא נסע לקופת החולים לבדיקות שגרתיות, והוא הרגיש בסדר.
"אחר הצהריים הוא כבר נחלש, ישן שעות ארוכות ולא רצה לאכול. ביום שבת לקחתי אותו למרכז הקונגרסים להיבדק. הוא בא לשבת לידי, אמרתי לו, 'לא, אבא, תשב מאחור ותשים עוד מסכה'. לא יודעת למה חשדתי. אלו היו הסימפטומים, ואמרנו, עדיף לדעת".
"יצאנו שליליים"
איך קיבלתם את התוצאה החיובית?
"לא האמנו שאבא אובחן כחולה מאומת", משחזרת ברוך. "גם אבא היה בשוק ואמר: 'אני לא מבין, אבל אני מחוסן'. הוא חזר על עצמו והתקשה להבין זאת, ובעיקר נותר חסר אונים ומתוסכל. כשהיה רואה בתקשורת את ההפגנות, הוא היה כועס שאנשים לא שומרים. לאחר מכן כולנו עברנו בדיקות ויצאנו שליליים".
איך אבא הרגיש?
"הוא לא היה במיטבו, אבל לא היה לו חום. ביום ראשון כבר החלה ההידרדרות. במוקד של קופת החולים מכבי הסבירו לנו שהוא קיבל את מנת החיסון השנייה ולא צריך להיות מודאגים. אלו רק תסמינים קלים. כל הזמן אמרו ששולחים לנו ערכת קורונה עם מד סטורציה.
"ביום שני בבוקר עדיין לא הגיעה הערכה, ואבא כבר היה ממש חלש ובקושי מסוגל לשתות כוס תה. ביקשתי שישלחו רופא, כי אנחנו לא יודעים איך להתנהג. הוא סבל מחום של 38.8 מעלות, אך לא ראינו שהוא התקשה לנשום, ועדיין לא חשבנו שזה יכול להגיע למצב קשה. הסימפטומים היו של שפעת קשה, לא מצוקה נשימתית".
אחרי כחמישה ימים שהיה מאושפז, עשינו ניסיונות להשיג לו את התרופה הניסיונית שקיבלו 30 אנשים. הפכנו את העולם, כבר היינו אמורים לתת לו אותה. אבל אז אמר הפרופסור שזה מאוחר מדי
לבסוף הזמינו בני המשפחה את מד"א. "היינו לחוצות ומבולבלות. הפרמדיקים של מד"א לא האמינו שעם הסטורציה שהיתה לו, הוא עדיין תקשר איתם. הם אמרו שרק טיפול נמרץ יכול לפנות אותו. הוא עלה לניידת טיפול נמרץ ברגל, אפילו לא על אלונקה. הוא אמר לפארמדיק.
'אני לא צריך בית חולים, אני בשיא המחלה עכשיו, מחר אהיה בסדר. הפארמדיק אמר לו שהוא חייב להתפנות בגלל המדדים שלו, ואבא היה בהלם. הוא לא אמר כלום, הוא איש חזק, אבל ראינו שעניין בית החולים זעזע אותו".
"חד וצלול"
יצחק אושפז במחלקת כתר א' ברמב"ם, ומצבו הרפואי השתנה מעת לעת. היו ימים שבני המשפחה נותרו עם זיק של תקווה שהוא יחלים והחיסון ימנע ממנו מחלה קשה, והיו ימים בהם נראה האב כאוב ומותש, וכולם המתינו בציפייה לתשובות שיבהירו את המצב.
"אמרו לנו, אין לכם מה לבוא, הוא הולך למחלקת קורונה. אתה שואל את עצמך, מה, בן אדם הולך לבד בלי מישהו שילווה אותו? זה היה תסכול נוראי. מאחר שהוא נעזר במכשיר שמיעה, היה לו קושי לשמוע אותנו ואת הצוות הרפואי. למחרת הבאנו למחלקה לוח מחיק, כדי שגם הצוות יוכל לתקשר איתו. הוא דיבר והיה חד וצלול.
"ביום שלישי בבוקר הוא אמר לי, 'אני אצא מזה. אל תדאגי אני חזק, אצא מזה'. האמנתי לו. זאת ההבטחה היחידה בחייו שהוא לא קיים, כי הוא לא יצא משם. לא הבנו שהמצב חמור. ביום רביעי אמרו לנו שהוא חטף דלקת זיהומית בבית החולים. הלחץ גבר כי הוא נאלץ להיאבק בשתי חזיתות. אבל נתנו לו אנטיביוטיקה והדלקת חלפה".
למרות זאת, מצבו של יצחק הלך והידרדר. "מיום חמישי הוא כבר נחלש, והתקשנו להוריד אותו מהמיטה. הוא כל הזמן רק רצה שנעסה לו את כפות הרגליים עם קרח. אף אחד לא ידע להסביר את זה, גם לא הצוות הרפואי. עיסינו אותו כשאנחנו ממוגנים ובקושי יכולים לזוז. גם לא רואים פנים של בן אדם, קשה מאוד לתקשר. בהתחלה הוא עוד היה מדבר קצת בטלפון, אבל פתאום הוא הפסיק לשמוע. לא הצלחנו לסדר את המכשיר".
איך הוא היה מבחינה נפשית?
"הוא לא איבד תקווה לרגע. שאל אותי על הנכדים, ביקש שאף אחד מהם לא יבוא לבית חולים. הוא שלושה שבועות לא אכל, ורזה מאוד. באיזשהו שלב הוא הבין שהכוחות שלו לא יכולים על המחלה, והוא אמר: 'אני רוצה, אבל הגוף שלי מכריע אותי. איך הסתבכתי ככה'. כולנו היינו מתוסכלים וכועסים. כעס על זה שעשינו מה שצריך, שמרנו, התחסנו ואין לנו מושג מאיפה הוא הביא את זה".
"דיבר מעט"
כאשר המצב חילחל לתודעתם, הם יצאו למאבק עיקש להציל את חייו. "אחרי כחמישה ימים שהיה מאושפז, עשינו ניסיונות להשיג לו את התרופה הניסיונית שקיבלו 30 אנשים. הפכנו את העולם, כבר היינו אמורים לתת לו אותה. אבל אז אמר הפרופסור שזה מאוחר מדי. הקורונה הרסה לו את הריאות ואת הלב.
"לאחר מכן ביקשנו עוד טיפול ניסיוני בתאי גזע. כבר הסכימו לתת לו את התרופה, אבל הרופא הסביר שהטיפול מאוד כואב וכרוך במתן של 15 זריקות בעשר דקות. הוא אמר לנו שאבא במצב קריטי ושנניח לו. שנעשה הכל רק כדי שיהיה לו נעים ולא כואב, כי אין מה לעשות.
"ביום חמישי התכנסנו כל האחים אצלו ונפרדנו. הסברנו לו שהמצב מאוד קשה, והוא אמר 'אני יודע, אני לא מבין איך זה קרה לי'. הוא דיבר מעט מאוד".
ביום שישי שעבר, לאחר שנאבק בנגיף במשך שלושה שבועות, הלך מרצ'ל יצחק לעולמו. הוא נטמן ביום ראשון בבית העלמין בנשר לצד רעייתו, חנה. "היו שבועות מאוד קשים, לא יכולתי לדבר", אומרת ברוך בכאב. "ביציאה מבית החולים הייתי מתפרקת.
"התסכול הזה לראות אותו מתייסר ושאתה לא יכול לעשות כלום, והביקורים ההזויים האלה עד שאתה יורד ומתמגן. המחלקה הזאת נוראית, בדידות קשה, מעבר לסבל הפיזי של המחלה, יש קושי להתמודד עם הנוכחות במחלקה".
זה גרם לך לשנות את דעתך על החיסון?
"לא יודעת. אני רוצה להאמין שלא. אני קוראת לאנשים להתחסן ולהישמר, ומשפחתי לא שינתה את דעתה על החיסון. אני לא מצליחה להבין מה קרה, אולי סטטיסטיקה, אולי איזה פגם במתן החיסון. אי אפשר לדעת. גם בבית החולים לא הצליחו להסביר, אבל אף לא אחד מבני המשפחה שינה את דעתו על החיסון. משהו בכל זאת מנקר, אבל אם אצטרך לעשות חיסון שלישי, אעשה".
