למיכל אור יש הספק עצום בחיים: בעלת תואר ראשון בחינוך גופני ותואר נוסף במדעי הרוח, תואר שני בלימודי ביטחון, מורה לחינוך גופני, מאמנת קואצ'רית מטעם מכון אדלר ועוד ועוד. על פניו מיכל נראית ונשמעת כמו האדם הכי שמח, אנרגטי, חייכן ומלא פלפל. היא מלאת הומור, מדברת בקצב ובלבביות, אבל בתוך תוכה היא נושאת סיפור קורע לב.
בבוקר אחד, בזמן שהלכה לשים את ילדיה בגן, וחזרה לביתה ממש תוך דקות ספורות – היא גילתה, כי בעלה התאבד. זו הייתה הנקודה שבה השתנו חייה. עם שני ילדים קטנים היא לא הצליחה לנווט בשנים הראשונות, עד הרגע שבו הבינה שהיא צריכה לעמוד על רגליה למענה ולמען ילדיה. היום אחרי תהליך שיקום ארוך, היא מסייעת לבני נוער וצעירים להתמודד עם מצבי מצוקה ומעניקה להם כלים לבחור בחיים ולדאוג לבריאותם הנפשית.
"מבחוץ היה מושלם"
מיכל, ובעלה אבי ז"ל, הכירו כשהיו בני 18. למעשה, זו הייתה האהבה הראשונה והמושלמת של שניהם. "אבי למד בתיכון בחולון, כלומר יצא מ-12 שנות לימוד, אבל בלי בגרות מלאה", מספרת מיכל. "גם אני גדלתי בחולון, אבל סיימתי את כל הבגרויות. מיד אחרי הצבא התחלתי ללמוד, אבל אבי היה קצת חסר ביטחון עצמי לגבי העבר שלו, ואני אמרתי לו ללכת ללמוד גם כן. הוא הקשיב, יישם וסיים תואר בראשון בהנדסת חשמל במכללת אריאל. ישר הוא התקבל לחברת היי-טק, וכל דבר שנגע בו היה מצליח.
קראו גם:
"הוא היה מאוד אכפתי, עבד קשה, העריכו אותו ואהבו אותו. עם זאת, הוא לא הסכים להרוויח כסף, כי הוא פשוט לא האמין בעצמו. מעבר לזה שהיה מצליחן, הוא היה חתיך, היה כריזמטי, נראה מבחוץ בן אדם מושלם. כולם אמרו – תראו עם איזה גבר קסום את יוצאת, אבל בסופו של דבר, הוא היה גמור מבפנים".
"ראיתי בן אדם ריק"
"בשנת 2008 היה לו קצת לחץ בעבודה", מספרת מיכל, "הייתה לו שגרה די רובוטית, של בית, עבודה וחדר כושר – רק כדי לעשות וי. הוא לא דיבר עם הרבה אנשים, הוא לא אהב בילויים, תמיד חשב שנופש זה בזבוז זמן וכסף. אני בדיוק ההפך ממנו – מלאת פלפל ואש. אבל הלחץ אצלו הצטבר והצטבר – והוא הלך לטיפול פסיכולוגי. יום בדיוק לפני שהוא לקח לעצמו את החיים, הוא עשה תאונת דרכים והאוטו יצא בטוטאל לוס. הוא למעשה נחלץ בשריטות וחבלות בלבד".
"התאבדות של אדם היא גם סוג של עונש לכל האנשים שהיו סביבו. לא רק הוא היה צריך להתמודד עם מצב קשה, אלא עכשיו כולנו עוברים מסע קשה"
"אני זוכרת שבאותו בוקר הוא קם אחרי תאונת הדרכים, והייתה לי תחושה מאוד לא טובה. הסתכלתי לו בעיניים וראיתי בן אדם ריק. עוד דבר שהיה מוזר, שאיך שקמתי בבוקר, פתאום הוא נכנס ומביא לי קפה – משהו שמעולם לא עשה בשבילי. ראיתי שהעיניים שלו חלולות, אז אמרתי לו: 'וואו, אתה חייב להתעורר, או שאתה מת או שלוקחים את החיים ומתחילים לחיות'.
הצעתי לו שאקח את הילדים לגן, אחזור ומיד נרד שנינו להירגע קצת על חוף הים וננשום אוויר. הוא לא הסתכלי לי בעיניים, אבל הסכים. אבא שלי בדיוק התקשר ואמרתי לו לעזוב הכל עד שאני חוזרת מהגן – ושישמור וידבר עם אבי, כי אני מרגישה שמשהו לא בסדר. אבא שלי לא הבין מה אני מדברת כלל, כי אבי תמיד הצטייר כאדם מושלם מבחוץ, אף אחד לא הבין מה קורה מאחורי הקלעים. לקח לי חמש דקות, זרקתי את הילדים בגן וחזרתי. הדלת הייתה נעולה ואבי לא עונה. הרגשתי שמשהו קורה מאחורי הדלת – ולא יכולתי להיכנס. התקשרתי לאמבולנס, משטרה ולקח להם חצי שעה להגיע. כשהגיעו – הם נכנסו פנימה ומצאו את אבי תלוי".
"הרגשתי שנענשנו"
מיכל מספרת כי אבי לא השאיר אחריו שום מכתב. "הייתי חוקרת בעבר במשטרת ישראל ואני יודעת על אנשים שנפגעו, ומכירה אנשים שהיו בטראומה. אסור להגיד לבן אדם שנמצא בלחץ, או אפילו עם הוכחות פסיכיאטריות, ש'יהיה בסדר'. אבי היה לחוץ כל הזמן. חיינו בלחץ כלכלי – הוא לא הרשה לי כרטיס אשראי משלי, הוא היה אחראי על הקניות, הוא היה בטוח שכל יום יפטרו אותו מהעבודה, על אף שבדיעבד אני יודעת שהיו מאוד מרוצים ממנו, ולא היה להם שום כוונה או אפילו מחשבה לפטר אותו. זה היה הסיפור שלו".
מיכל מספרת כי לאחר ההתאבדות של בעלה, והטראומה שנשארה עם שני הילדים לגדל לבד, היא קיבלה הרבה ריקושטים שליליים מהסביבה, כמו "מה עשית לו?", או "איך הבאת אותו למצב הזה?". למעשה, מיכל הייתה במשך עשר שנים בטראומה מהמצב. "התאבדות של בן אדם היא גם סוג של עונש לכל האנשים שהיו סביבו. לא רק הוא היה צריך להתמודד עם מצב קשה, אלא עכשיו כולנו עוברים מסע קשה. הייתה לו עזרה מכל הכיוונים והוא לא הסכים לראות אותה, הוא לא הסכים להציל את עצמו".
"הבנתי שאני לא אשמה"
לפני כחמש שנים מיכל החליטה שהיא יוצאת מהטראומה, והצליחה לחלץ את עצמה ממצב האבל: "אין סיבה שאני או משפחתי צריכים להיענש. כל אחד ואחת מאיתנו עוברים דברים קשים בחיים - וצריך לדעת להתמודד. התאבדות זה לא פתרון. במכון אדלר למדתי משפט מאוד חשוב: לכולם יש תיקים – האנשים השרוטים היחידים הם האנשים שאתה לא מכיר, כלומר כולנו שרוטים, ולכולנו יש תיק עם מחשבות".
מיכל הצליחה לשקם את עצמה בצורה מדהימה בשנים האחרונות: "קרו לי מלא ניסים בצורה מופתית, כאילו מישהו אמר לי מלמעלה – את בסדר, את לא אשמה. הכל הסתנכרן לי בצורה פלאית, אם זה הלימודים, העבודה. כתבתי בעקבות המקרה וההצלחה שלי ספר שנקרא "מי מדבר אליי" – שם כתבתי את כל הניסים, והסברתי שיש הרבה דברים שאנחנו לא רואים אותם, כמו חמצן או גלי רדיו, אבל הם קיימים, בדיוק כמו ניסים".
מיכל אף הקימה אתר אינטרנט שבו פירטה איך הצליחה לצאת מהאבל להצלחה, ואף יצרה את ההרצאה "להאיר את כוחות את הנפש שבתוכך". היא עוברת בין מבוגרים ובני נוער – ומצליחה להסביר כי התאבדות אינה פתרון.
סף החרדה עולה
כמי שהייתה מורה שנים רבות בחטיבות ותיכונים, מיכל החלה לצאת לאחרונה בהרצאה שפונה בעיקר לבני נוער. "ההרצאה שלי מתאימה לבני נוער – כי הם בגיל מאוד רגיש, אבל למעשה לכולם. אנשים רבים חיים פה בחרדות, מספרים לעצמם סיפורים מדומיינים. המוח לא מרים ראש לבד ומציל את עצמו, ואני חושבת שצריך להתחיל לספר ולהסביר לכולם - איך להרים ולרומם את עצמך כבר בגיל בית הספר. אבי היה בבית ספר של 'מופרעים' ולא חשב שייצא ממנו משהו. אבל הוא הצליח בחיים, ולא הצליח לראות שיש בתוכו המון כוח, ולא ידע איך להוציא את זה לפועל – איך למלא את עצמו מבפנים.
"כשאבי התאבד היה 500 מקרים של התאבדות בשנה. במהלך 2022, היו בישראל כ-1,325 איש שהתאבדו, כלומר כמעט פי שלושה מקרים. סף החרדה כאן רק עולה".
איך מתמודדים עם זה?
"המדינה לא יודעת להתמודד עם מקרים עם של התאבדות, ורוצה להכיל את הנתונים. לדעתי, המספרים הרבה יותר גבוהים ממה שמפורסם, פשוט לא כולם מספרים שזו הייתה התאבדות. הדרך היחידה להציל אנשים מהתאבדות, היא לגרום לבן אדם להסתכל על עצמו מלמעלה. אם אישה עברה מקרה חמור של אונס, אז מובן שנכנסים לטראומה. אבל היא לא יכולה לקחת את המקרה איתה כל חייה. נהפוך הוא, היא צריכה ללמוד באיזה שלב להשתחרר, ולהתחיל לחיות את החיים שלה כמו שהיא רוצה וצריכה, ולא בצל האירוע.
"אתה חי פעם אחת, ואם היה מקרה שפיטרו אותך, שדדו אותך, או כל אירוע אחר - אין בעיה, וכמובן שיש תקופה של עיכול. לי לקח עשר שנים לעכל את המוות של בעלי. אין טעם לחיות את החיים שלך ממורמר או מאוד מתוסכל. יכולתי להיות האישה הכי נזקקת שיש, להיעזר ברווחה ועוד. אבל בן אדם צריך שלא יהיו לו קשיי מצפון, אלא קשיים של הצלחה".
מה החלום שלך?
"החלום שלי שלאנשים יהיה אומץ למצוא את העוצמה שבהם ואז כשהם יבינו כמה שהם שווים העולם יהיה טוב יותר, כי כשאדם מאושר הוא מפיץ אושר. אני מאחלת לאנשים שיהיו בריאים בגוף ובנפש, כי סך הכל העולם יפה, אז בואו נהנה ממנו".
גיל העיסוק במחשבות אובדניות- יורד
בעקבות הזינוק בתחושת האובדנות בקרב צעירים, קוראים אנשי המקצוע לרשויות לטפל בדחיפות במצב
פרופ' יוסי לוי בלז, יו"ר המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי וחבר עמותת "בשביל החיים": "יש ירידה בגיל בו מתחילות מחשבות אובדניות והתאבדויות: פעם חשבנו שלא מתאבדים לפני גיל 15-14, כיום יש הכפלה של מספר ההתאבדויות מתחת לגיל 14. התאבדות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב צעירים בישראל.
"הקורונה, מכיוון שהייתה אירוע טראומתי ומתמשך, הגבירה את מצב המצוקה הזה ואת הסיכון לדיכאון, לחרדה ולאובדנות. הסגרים, הבדידות הרבה והקשיים בבית נתנו את אותותיהם, ואנחנו רואים את זה בדוח. אנחנו חוששים שהמספרים האלה רק יעלו. נדרשת עשייה מאוד משמעותית כדי ליצור שינוי".
במועצה לשלום הילד מבהירים: "ישנו זינוק בסימני מצוקה ותחושות אובדנות בקרב בני הנוער. מספר הילדות ובנות הנוער שניסו להתאבד והגיעו לחדרי מיון עלה ב-25% אחוז.
מספר הקטינים שנקבע שהם נמצאים בסיכון ומצבי מצוקה עלה אף הוא והסיבות השכיחות ביותר היו התעללות פיסית (22%), הזנחה (18%), והתעללות מינית (10%).
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. עמותת "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו והרצאות בנושא מניעת אובדנות: 03-7487771.
