חודש חלף מאז נפל מפקד גדוד 630 סגן אלוף במילואים נתנאל (נתי) אלקובי מקרית שמואל, בדרום רצועת עזה. "אנחנו עוברים ימים משוגעים, חיים כרגע מיום ליום ולא ממש מבינים את מה שקרה ואת המשמעויות קדימה - זה עוד לא נופל והופך את הלב ואת הבטן", אומרת השבוע שרית אלקובי בכאב כששלוש בנותיה לידה. "בעיקר שמתסכלים על הילדים וחושבים שנתי לא יזכה לראות אותם בתחנות השונות של החיים שלהם".
שרית ונתנאל (36) הכירו בבתי הספר התיכון לוינסון בקרית ים, שם גדלו: "הכרנו לא מעט שנים לפני, אבל רק בכיתה י"ב התחלנו להסתכל אחרת אחד על השנייה, והתחלנו לצאת. כחמש שנים לאחר מכן התחתנו. תחילה גרנו בשכירות בקרית ים, אבל כדי לחסוך לבית גרנו אצל ההורים שלו כשנתיים ונולדו שתי בנותינו הראשונות. לאחר מכן קנינו דירה קטנה בעיר ושם נולדה לנו בת נוספת, ולפני כחמש שנים עברנו לקרית שמואל, שם נולדו בנינו התאומים".
לזוג אלקובי חמישה ילדים ענהאל (11) אבישג (10), טליה (7), והתאומים אביעד ואביתר (3 וחצי). שרית עובדת כמזכירה רפואית במחלקה הריאומטולוגית ברמב"ם, נתנאל עבד בשנים האחרונות כשף, בשנתיים האחרונות בגלי כנרת בטבריה, ולפני כן היה בעל עסק של קייטרינג מוכר ומצליח בקרית שמואל.
שרית: "נתי תמיד טיפח את המסלול הצבאי וחתם קבע מיד אחרי החתונה. הוא התגייס במרץ 2006 לגבעתי, והשתחרר כשנה וחצי אחרי שהתחתנו. במהלך המילואים יצא לקורס מ"פ, ולפני שלוש שנים, יצא לקורס מג"דים במילואים במסלול תקדימי של האקדמיה למג"דים, סיים עם אות מצטיין הרמטכ"ל, ובשנה שעברה נכנס לתפקיד מג"ד. במהלך המלחמה, הוא עלה לדרגת סגן אלוף.
בעיניים עצומות
נתי נולד וגדל בקרית ים, אח קטן לשתי אחיותיו ובן לאלברט ומרים. אמו נפטרה כשלושה חודשים לפני תחילת המלחמה. האב אלברט מצטרף לשיחה ומספר: "נתנאל היה ילד שהיה מאוד קשור אלינו ולאמא שלו, הפרידה ממנה לא הייתה קלה. המלחמה הגיעה כאילו בדיוק בזמן, בשביל להקל מעליו את הצער. לא האמנו שבתוך אותה שנה נשב שבעה גם על נתנאל. היה לנתנאל חיידק למדים.
עוד לפני הגיוס הוא היה בקורס 'כושר אקסטרים', היה בסיירות של השייטת וצנחנים ובסוף שובץ למסלול פיקוד ונשלח לגבעתיבקבע ובעיקר במילואים. אנחנו משפחה לוחמת, גם אני שירתי שש שנים בגולני, האחות הבכורה שלו הייתה לוחמת מג"ב. נתי תמיד היה ילד טוב וממושמע, מדבר מעט ועושה הרבה, אהוב ונערץ על כל בני משפחתנו".
במהלך ימי השבעה, רבים הגיעו לנחם את משפחת אלקובי: "מלבד בני משפחה וחברים, הגיעו חייליו של אלקובי ואנשי צבא. היו לו תכונות צבאיות שלא הכרנו מספיק, והם סיפרו כיצד נתי משך את הגדוד אחריו בזכות התכונות המיוחדות שלו, החיבור והמבט על כל חייל, והם הלכו אחריו בעיניים עצומות. סיפרו לנו שבאחד הקרבות בעזה כל החיילים תפסו מחסות ורק נתנאל עמד עם חזה חשוף כשהוא מוודא שכל החיילים שלו מוגנים. החיילים ראו בו כ'גיבור' ואפילו הוציאו פוסטרים עם השם שלו ותמונה של רמבו", אמר האב.
השבת השחורה
את חג שמחת התורה הם חגגו יחד עם משפחתו של נתנאל: שרית: "למחרת בשש וחצי בבוקר התקשר חבר של נתנאל, וסיפר לו על אירוע חריג של ירי טילים בלתי פוסק. נתנאל ניסה להשיג את המח"ט שלו אסף חממי שלאחר מכן גילינו כי נרצח, אבל אף אחד לא ענה בכל צמרת הפיקוד.
"כשהתבהרה התמונה הוא הקפיץ את הגדוד שלו על דעת עצמו ונסע. אני הייתי בפחד מהרגע שיצא, לא יכולתי להמשיך לישון מרוב מחשבות, וככל שהתבררו מימדי האסון, הלחץ רק עלה. הגדוד של נתנאל היה אחראי על הגנת היישובים בעוטף עזה. אני זוכרת שהוא סיפר שהתושבים קיבלו אותם בעיניים מאוכזבות וזה היה לו קשה, לכן באחת ההפוגות הוא הלך לאותם מפונים שהיו בבית המלון כדי לדבר איתם ולהראות להם שהם לא נשכחו".
תחילת המלחמה כמו אצל רבים הייתה מלווה בחששות כבדים והרבה אי ודאות: "נתנאל יצא לבית בכל תקופת המלחמה מעט פעמים. היה חודש שלם שלא ראינו אותו, ונסעתי לצאלים להביא אותו הביתה. הוא דאג שכל החיילים יצאו לפניו, כשהגעתי החיילים אמרו לו שישחרר וייסע, והוא הגיע לכמה שעות".
היית מעורבת בקריירה הצבאית שלו?
"עד שהיה למג"ד, פחות מעורבת. אבל התפקיד הזה הבהיר גם לי שיש לו הרבה השפעה. פתחתי קבוצה לנשות המפקדים ותמכנו אחת בשנייה. ארגנו להם ביקור בהפתעה, וגם את טקס הסיום שנתנאל לא היה שם בגופו".
הדפיקות בדלת
שבועיים לפני נפילתו הוא הגיע לשבת משפחתית. בארוחת השבת התארחו אצל אחותו שרה, שסיפרה: "הייתה שבת מקסימה, העלינו זיכרונות ילדות וצחקנו הרבה. בסוף השבת חיבקתי אותו בחיבוק ארוך, ואמרתי לו 'תשמור על עצמך', אבל הוא אמר: 'עושים מה שצריך'. בטלפון אמרתי לו 'אנחנו עוד שבורים מהאובדן של אמא, תתחשב בנו', והוא אמר לי: 'שרה, זה לא הזמן לפרט, האומה שלי צריכה אותי' ואני השתתקתי. רק אז הבנתי עד כמה הוא פועל מתוך אמונה בצדקת הדרך"
התחושות הקשות ליוו את שרית מאז השבת האחרונה: "משהו בי נחסם, הרגשתי שזה הולך לכיוון שונה ומסוכן. והבנתי שהם יוצאים לקראת משימה לא פשוטה. שאלתי אותו למה צריך את ההרפתקה הזו רגע לפני הסיום? ונתי אמר: "זה הזמן לתת מעצמנו יותר, ואני אמרתי לו: 'אתה משמעותי גם לבית שלנו". הוא השפיל מבט והבין את המשמעות של המחיר הכבד שאנחנו כמשפחה עומדים לשלם. אני מאמינה שכמה שהוא אהב את המדינה והצבא, זה עמד בקנה אחד לאהבה למשפחה והוא רצה להיות גם עבורנו".
אלקובי חזר ליחידה ביום ראשון, וביום חמישי הוא נכנס שוב לעזה: "ביום ראשון הם התקדמו לכיוון הגבול והיתה לו קליטה. הוא התקשר ואמר שהם בסדר, ובטוב. דיבר עם הבת שלי אבישג שהייתה לידי וצחקנו שהוא מגמד את מה שקורה, וסיימנו ב'אני אוהב אותך' ו'אני אוהבת אותך'. וזו הייתה השיחה האחרונה".
ביום שני היה אירוע קשה בדרום הרצועה. "שמעתי והתקשרתי לנתי ולכל מי שאני מכירה, ואף אחד לא ענה. התחלתי לחשוש שמשהו קרה ושלא עונים לי בכוונה, עליתי לסדר את חדר השינה כדי להפיג את המחשבות, אבל אז שמעתי טריקת דלת של רכב, והסתכלתי מהחלון. ראיתי את לובשי המדים עולים לכיוון ביתנו ואני רצתי אליהם, לא רציתי לשמוע את דפיקת הדלת הזו שכולם מדברים עליה. ראיתי אותם כבר במדרגות העולות לביתנו ואמרתי בבקשה שהוא רק פצוע, אבל מהר מאוד הובהר לי שנתי נפל, ואני התמוטטתי על המדרגה".
שלוש הבנות הגדולות שהיו בבית קיבלו מיד את הבשורה המרה: "אחת הבנות באה ושאלה אותי: 'אמא, מה יהיה?' ואני אמרתי לה 'אנחנו נהיה בסדר, אין אופציה אחרת'". למחרת התקיימה הלוויה, כשרבים מתושבי קרית שמואל והסביבה הגיעו לתמוך כשהם נושאים את דגלי ישראל. למשפחה נמסר כי נתנאל נהרג כתוצאה ממטען שהיה בפיר מנהרה, שההדף כתוצאה מן הפיצוץ פגע בו והרג אותו במקום: "נתנאל היה תמיד ראשון להגיע ואחרון לעזוב. זה היה כך גם במוות שלו".
"הצלחת אהובי"
בעת השבעה יצאו חייליו של נתנאל מעזה, ושרית עלתה בשיחת וידאו לחזק אותם. ימים בודדים לאחר תום השבעה, התקיים טקס הסיום המרגש של הגדוד, ושרית הייתה חלק מהמארגנים של האירוע למרות הכאב. עוד לפני שהחלה לנאום, זכתה למחיאות כפיים מכל הנוכחים באולם ואמרה: "אני מתרגשת להיות כאן ומדמיינת את נתי אהובי יושב למעלה עם חזה מנופח מגאווה ועיני תכלת מלאות דמעות של אושר ולב ענק מאושר לראות אתכם כאן, בריאים מאוחדים שהשלימו את המשימה.
קראו עוד:
"הוא היה מאושר לדעת שהוא מוקף באנשים כמוך, שמיד עם הקריאה לדגל מתייצבים עם אותה המטרה ואותו לב, בדיוק האנשים לצאת איתם לקרב אני רוצה לומר לך, הצלחת אהובי, גם אתה השלמת את המשימה. אני רוצה לבקש מכל אחד מכם שייקח משהו קטן כגדול ויהיה בו קצת יותר נתי, שתשמרו על הרוח והשמחה, על האמונה". שרית סיימה במילים "עם ישראל חי" לקול מחיאות כפיים רמות.
"אנחנו מרגישים גאווה גדולה שנתי היה שלנו. אני מסבירה לקטנה שלנו שאבא היה גיבור והגן עלינו והוא נפצע ונהרג ולא יחזור הביתה. הילדים קמים בכל בוקר ומנשקים את התמונה שלו, זה קשה מאוד. כולם כל כך דומים לו, זה משמח אבל גם קשה. לפעמים אני אומרת לעצמי איך זה יכול להיות? הוא עוד במילואים. זה ייקח זמן להבין שהפרידה היא מוחלטת. נתי היה אבא מדהים לילדים שלנו, היה מסתכל עליהם ומבין אותם, מחבק ומכיל. מחכה לנו התמודדות, אבל יש לנו הרבה גאווה ונחמה".
