"אני זוכר את הכל, כל יום ויום, אני נזכר בקשיים ובזוועות שעברנו שם, ובאובדן של חצי ממשפחתי, מהם כלל לא זכיתי להיפרד", מספר השבוע ד"ר יצחק הירש (92), בן בכור להוריו שאול ורגינה, שנולד ברומניה והיה כבן 9 כשפרצה המלחמה.
"חייתי חיים טובים, היו לי הורים ואחות קטנה. הלכתי בגיל צעיר מאוד לסבא וסבתא כדי שאלמד ב'חיידר', ובגיל 7 נכנסתי לבית ספר עממי. אבל אז פרצה המלחמה ואבא שלי גויס בתור יהודי לעבודה. לקחו אותו לאוקראינה למשך שנתיים וכשהוא חזר הכניסו את כולנו לגטו. אחרי כמה שבועות לאחר מכן הודיעו לנו שמעבירים את היהודים לגרמניה לעבודה בשדות. לקחנו איתנו מעט דברים ועלינו על רכבת לגטו אושוויץ, שם עברנו את הדברים הכי קשים".
כשהגיעו למחנה הורו עליהם להיעמד בשני תורים. בתור אחד הגברים ובתור שני האימהות והילדים: "היהודים שעבדו שם אמרו לאבא שלי להגיד שאני בן 16, הייתי גבוה, ובדיעבד הבנתי שזה הציל את חיי. אמא שלי ואחותי שעמדו בצד השני נשלחו אל המוות. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותן".
על הגברים הורו להתפשט ולקבל את מדי הגטו: "מנגלה היה מנהל הגטו, אחד הפקידים ניגש לאבי ושם לו מספר על היד, ואצלי למזלי שמו על הבגד. ראינו את הקרמטוריום וחשבנו שאופים שם לחם. העבירו אותנו למחנה סמוך, שם היו צוענים שהתנהגו אלינו רע מאוד. הכניסו אותנו לבלוק ואסרו עלינו לצאת. ישנו אחד על השני, אבל כעבור מספר ימים כל הצוענים הוצאו להורג. רק אז גילינו מה עושים בקרמטוריום, ופשוט נחרדנו. הריח היה של בשר שרוף, אז גם גיליתי מה קרה לאמא שלי ואחותי".
אביו שאול נלקח לעבודה אל מחוץ למחנה והירש נשאר לבדו. "היו לי מכרים וחברים מהבית ושמרנו אחד על השני. הפקיד של הבלוק סידר לי עבודה כעוזר חשמלאי של הגטו ובזכותו לא הייתי צריך לעבור את הסלקציות של מנגלה.
המפגש עם אבא
לאחר השחרור הגיע הירש אל המחנות של האמריקאים: "באחד הימים פגשתי מכר שסיפר לי שראה את אבא שלי במינכן. מיד יצאתי לתחנת הרכבת והלכתי דרך ארוכה שבסופה פגשתי את אבי. זו הייתה פגישה מרגשת לאחר עשרה חודשים בהם לא ידענו מה עלה בגורל אחד של השני. אבא שאל על אמא והאחות, אבל לא יכולתי לספר לו את האמת והוא התעקש שנחזור לבית שלנו בטרנסילבניה ושהן יגעו לשם, אבל לא היה שם כלום. רק מאוחר יותר אבא הבין שהן נרצחו".
"למדתי בבית ספר חדש בטרנסילבניה לימודי רפואה. בינתיים אבא התחתן, וגם אני רציתי להינשא רק שלא היו יהודיות באותו מקום. כשנודע לי שמגיעות תלמידות יהודיות חדשות ללימודי רוקחות, קבעתי עם עצמי שעם אחת מהן אני אתחתן, וכך היה".
ב-1962 הגיע יחד עם אשתו לילי ועם אביו ואשתו החדשה לארץ אל המעברה בקרית מוצקין: "בגלל שהייתי כבן 30 הייתי צריך לתת שנה לצבא כקצין רופא, ולאחר מכן עבדתי כרופא בבית החולים עפולה ובהמשך חזרתי לקריות ועבדתי שנים רבות כרופא ילדים בקופת חולים מרבך בקריות, ועברנו לגור בקרית חיים".
החטיפה לאנטבה
ימים לאחר שחרורו משירות המילואים תכנן הירש לטוס לסקנדינביה עם אשתו, ועלה על המטוס שנחטף באנטבה ב-1979 ובין 105 החטופים הישראלים היה הירש ואשתו: "כשעצרנו באתונה הרגשתי שמשהו לא בסדר. איך שהמטוס המריא, שמענו צעקות בגרמנית טיפוסית כמו שהייתי רגיל לשמוע. המטוס נחטף לא ידעתי איך זה ייגמר.
"חששתי שהנשים והילדים ישוחררו ואנחנו נלקח בשבי. אבל אז בסביבות השעה 23:00, כשכולם ישבו על הרצפה, נשמעה ירייה. אשתי התעוררה ושאלה מה זה, חשבתי שאחד השומרים פלט כדור, אבל היריות נמשכו. בהמשך נכנס בחור ואמר בעברית 'באנו לשחרר אתכם'. קשה להסביר כמה הייתי גאה באותם הרגעים, ואת השמחה הגדולה שהיתה שם".
לפני כחצי שנה אשתו לילי נפטרה בגיל 85: "בגלל הזוועות שעברנו לא יכולנו להביא ילדים לעולם, החלטנו שאנו נתמוך בילדים של האחיות של אשתי כילדנו. לאחר ארבע שנים של דמנציה, אשתי נפטרה", מספר הירש בצער, "אלו החיים".
קראו גם:
על אף גילו, ממשיך הירש לספר את סיפורו הכואב בימי הזיכרון. השנה ישתתף בזיכרון בסלון בכרמל: "הדבר שהכי מטריד אותי היום זה המצב שלנו בתוך העם, עברנו ואנחנו עוברים כל כך הרבה קשיים מבחוץ, זה לא משנה אם רוצים רפורמה או לא רוצים רפורמה, אנחנו חייבים להמשיך לנהוג אחד בשני כאחים, צריך לקרוא לאחדות ולא למלחמה".
