רבקה אזוגי מקרית שמואל, שחלתה בסרטן, עוד לא יודעת איך תיראה שנת הלימודים הקרובה, אבל היא מלאת אופטימיות ועוצמה אדירה שמאפשרת לה לקוות שהיא תחלים: "אני חולמת להבריא ולשוב לנהל. זה הדבר שאני הכי אוהבת, והדבר שהכי חסר לי", אמרה השבוע בראיון חשוף למיינט קריות.
אזוגי (43), נשואה לאריאל ואם לשלושה ילדים, מנהלת בשבע השנים האחרונות את חט"ב לוינסון, בית הספר הדתי בקרית ים. זהו תפקידה הניהולי הראשון אותו קיבלה בהתרגשות גדולה, אלא שזמן קצר לאחר מכן גילתה כי חלתה בסרטן.
אזוגי: "תמיד רציתי להיות מנהלת, אבל כשהציעו לי ניהול הייתי רק בת 33 והרגשתי צעירה מאוד. בהתחלה סירבתי, אבל אז הלכתי לראיונות והתקבלתי לקורס אבני ראשה להכשרת מנהלים. עברתי שנתיים של לימוד בהצלחה והתקבלתי. זו הייתה התחלה מרגשת ומשמחת, דלת שנפתחה וחלום שהתגשם, לא דמיינתי לעצמי מה עומד להגיע, אתגר שלא ציפיתי לו עומד לפני".
"משהו חריג בשד"
"אני זוכרת שהרגשתי משהו חריג בשד והלכתי לרופא נשים יחד עם בעלי. עוד לא הספקנו להתיישב בחדר ההמתנה והרופא יצא אלינו עם תוצאות הבדיקה והודיע 'יש לך מחלה בשד'. הרגשתי שהשטיח עליו עמדתי נשמט מתחת לרגלי. לא האמנו וחיכינו לעוד רופאים, שגם הם אמרו אותו הדבר".
אזוגי החלה בטיפולים כימותרפיים, ולמרות זאת הגיעה אל בית הספר. "הייתי בהלם, לא ידעתי איך לקבל את הבשורה. לאף אחד במשפחה שלנו אין סרטן. גיליתי את הסרטן חצי שנה אחרי שאמא שלי נפטרה והרגשתי שהכל קורה ביחד. נזכרתי שאמא שלי היתה אומרת לי כשהייתי ילדה, ש'המחלות יבואו אלי' כדי שכלום לא יקרה לנו, וחשבתי לעצמי שאחרי שהיא כבר לא הייתה בעולם, זה קרה, חליתי.
המחלה חזרה
"אני זוכרת שהגעתי לבית ספר לאחר הבשורה והסתגרתי בחדר. הרב שלומי קאפח, המנהל של התיכון, נכנס אלי ושאל אם הכל בסדר. בפעם היחידה סגרתי את הדלת ואמרתי לו, 'אני לא רוצה שתחשוב שקיבלת חתול בשק, כי רק לפני ימים בודדים גיליתי שאני חולה בסרטן".
שנה שלמה של טיפולים לא קלים עברה על אזוגי, שכללו טיפולי כימותרפיה וניתוח משמעותי, כאשר בכל אותה שנה אזוגי מיעטה להיעדר מבית הספר. "מתחילת הדרך היה חשוב לי להגיע לבית הספר כמה שיותר. אני אוהבת את העבודה הניהולית, את התלמידים ואת בית הספר. בכל יום שהמצב הבריאותי אפשר לי, הגעתי. קיבלתי הרבה תמיכה והבנה מכולם. בסוף אותה שנה הבדיקות הראו שאני נקייה מסרטן, ושמחתי מאוד, אמרתי לעצמי ולעולם, זהו זה, אני מאחורי זה".
שלוש שנים של שקט בריאותי חלפו על אזוגי, בהן התמידה בבדיקות שגרתיות מדי חצי שנה. "הייתי פוגשת מקרים שונים של נשים שהסרטן חזר להן, ואמרתי לעצמי, לי זה לא יקרה. אבל בבדיקה שגרתית לפני כשלוש שנים גיליתי את הנורא מכל, המחלה חזרה. יש גרורות מופשטות לאורך עמוד השדרה", מספרת אזוגי. "קיבלתי קשה את הבשורה, היה לי כעס גדול בעיקר על אלוקים שהחזיר לי הסרטן לגוף. רציתי כל כך להמשיך בחיים, הייתי מאושרת בפן המקצועי והניהולי, על המשפחה, ורק המחלה משבשת את הכל".
קראו עוד:
איך המשפחה מתמודדת?
"לא קל לילדים. הגדול לומד במכינה בקשת לפני גיוס והוא בורח לעולם הלימוד, מקפיד להתקשר או לשלוח הודעה בכל יום. הצעיר גם הוא מסייע ובורח לעולם הכדורסל. שקד יתחיל בשנה הבאה את כיתה ט' בלוינסון. אני סומכת על הצוות בעיניים עצומות, גם כשאני לא שם".
הבת הצעירה נגה חגגה לפני כשלושה חודשים בת מצווה. אזוגי שיתפה בעמוד הפייסבוק שלה סרטון מרגש שבו המשפחה נכנסת למקום האירוע, כשילדיה דוחפים את כיסא הגלגלים: "נגה עוזרת ומנהלת את הבית. היא ילדה מדהימה שמכילה את המצב. יש לי הרבה מזל, ויש לי בעל שמסייע בהכל, זכיתי במשפחה שלי".
ניהול מרחוק
במהלך השנים האחרונות אזוגי אימצה אליה מורות שונות מתוך בית הספר, שלקחו על עצמן תפקידי ניהול שונים: "אלו מורות שאני מאמינה בהן. הניהול לימד אותי הרבה על עצמי, למשל שיש לי את הכוח לקיים את מה שאני חושבת שנכון מבלי ליצור ויכוח. גם המורות האלו שלמדו לנהל תחומים מסוימים, שמחו על הסמכות שניתנה בידיהן וגם כיום, כשאני נעדרת, הן מצליחות יחד לנהל את בית הספר, כשאני מרחוק".
לוינסון הוא בית ספר דתי, קטן, הכולל 270 תלמידים בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה. אזוגי הגיעה לניהול החטיבה לאחר כעשר שנים במערכת החינוך, כשרוב השנים עבדה בחינוך נוער בכפר הנוער טבעון. בשנה שעברה זכה בית הספר בתואר בית ספר מצטיין לתגמול דיפרנציאלי מבין בתי ספר רבים ברחבי הארץ: "שואלים אותי כל הזמן 'מה סוד ההצלחה'? ואני אומרת אין אבקת קסמים, יש כאן עבודה סיזיפית קשה, שמביאה תוצאות מדהימות, שהפירות שלה מתוקים. גם אצלנו יש מקום לשיפור, אבל תמיד מכוונים למעלה".
כאן נולדתי
אזוגי נולדה והתחנכה בקרית ים, בת למשפחה של חמישה ילדים. "גדלתי בקרית ים, אבא שלי היה פקיד במפעל ואמר מזכירת בית ספר. אני בת רביעית לאחר שלושה בנים, ומתחתי אחות קטנה נוספת. למדתי ביסודי סיני בקרית ים, ובהמשך בחט"ב ובתיכון לוינסון. אני זוכרת שהגעתי לכאן כמנהלת, הרגשתי שהקירות מדברים אלי. נזכרתי באירועים שקרו לי בבית הספר. איך זרקתי תיק של חבר מהקומה השלישית, איך חיכיתי למבחן בעל פה שכל כך חששתי ממנו. הייתי תלמידה 'חנונית'. הסתובבתי ונזכרתי בחיים שלמים שהיו לי כאן. מרגש לחזור ולנהל את המקום שבו למדתי".
גם בימים קשים, כשנזקקה לסיוע בהליכה, הגיעה אזוגי במסירות לבית הספר, כשהיא נעזרת במקל הליכה או בכיסא גלגלים. צוות בית הספר והתלמידים רכשו לה כבוד רב, מעורר השראה, מעריכים את מאמציה הכבירים. רק בחודש מרץ האחרון, כשהמחלה החמירה, יצאה אזוגי לחופשת מחלה: "בימים טובים הייתי משתדלת להגיע לבית הספר. הייתי מגיעה מאופרת, מסודרת ועם פאה. לא הכרזתי שאני חולה, אני לא מסכנה, ולא רוצה רחמים, ממש לא. ועד שהמצב לא החמיר, היו מורות שלא ידעו כלל על המחלה. רק בימים שלא יכולתי, עשיתי זום, וסמכתי על המורות שינהלו את בית הספר כשאני איננה, הכשרתי אותן לכך".
בטקס הסיום של תלמידי י"ב, שנערך בחודש יוני האחרון, הופיעה לפתע אזוגי. "לא ידעתי איך ארגיש ולא הודעתי מראש שאגיע, אבל זה בער בי. אלו תלמידים שהגיעו אלי בכיתה ז' וסיימו לאחר שש שנות לימוד. בעלי עזר לי, אבל לעלות לבמה כבר לא יכולתי, אז ישבתי על הבמה ובירכתי אותם. שמחתי על ההזדמנות להיפרד מהם". כשאזוגי נשאה דברים, דממה השתררה באולם, ובסיום דבריה, נשמעו מחיאות כפיים רמות.
בקרוב תיפתח שנת הלימודים החדשה, עבור אזוגי אלו ימים לא פשוטים: "כיום מצבי הבריאותי לא טוב, יד ימין שלי לא פעילה, ואני לפעמים צריכה עזרה לבצע משימות פשוטות. יש לי גרורות של סרטן בכל הגוף, שהגיעו גם למוח. אני בבית על כיסא גלגלים, מאבדת שיווי משקל ועוברת טיפולים והידרותרפיה, אבל הבדיקות מצביעות על איזושהי התייצבות. זה נותן תקווה. כששואלים אותי איך אני חזקה, זה פשוט כי אני לא אוהבת שמרחמים עלי, אני לא זקוקה לזה. אני לוקחת כדורים נגד חרדה ומדבקות נגד כאב. יש לי חלום לחזור לשגרה חיים, לעשות דברים בעצמי, לבשל, לנקות, להתקלח, וכמובן לחזור ולנהל, זה מה שאני הכי רוצה".
מה יהיה בשנת הלימודים הבאה?
אזוגי: "משרד החינוך צריך להחליט. אני אוהבת את העבודה שלי וחולמת לחזור לניהול, אם אדע שתגיע מנהלת אחרת במקומי, האמת יהיה לי קשה ויכאב לי. אני אוהבת את מה שאני עושה ומה שיוצא מבית הספר. אני בכל יום מתפללת לחזור ולנהל".
