היום (שישי) מציינת משפחת בשן מקרית חיים את יום השנה לנפילת בנם סמ"ר אוראל בשן (20), לוחם בגדוד ההנדסה 603, בקרב בדרום הרצועה. אמו, ליאת בשן, מספרת בכאב על השנה הקשה שעברה בלי הבן האהוב, על התפילות והגעגועים, על השיחות עם אוראל ועל הרצון לחזור לחיים בצל האסון הכבד.
"עברה עלי שנה לא פשוטה, בחיים לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה", מספרת בכאב ליאת בשן. "מאז שהתחילה המלחמה, התפללתי כל כך חזק על כל החיילים ועל אוראל שלי, הייתי עושה עבור החיילים הפרשת חלה, ולמרות הדאגות והחששות, נשארתי באנרגיות חיוביות. השתדלתי לדבר עם אוראל כל הזמן, בכל הזדמנות, היה לנו חיבור מיוחד וחזק".
עד לפני שלוש שנים התגוררה ליאת ושני ילדיה אופק (24) ואוראל ז"ל בקרית ביאליק, ולאחר מכן עברה המשפחה לקרית חיים. רבים מכירים את ליאת בשן בכינוי 'מיתוגית', שם העסק שלה למתנות ממותגות, שדבק בה.
בשן: "גידלתי את שני הילדים שלי לבד. אין ספק שבמצב כזה, החיבור הוא עוד יותר חזק. יש לי חיבור מיוחד עם שני ילדיי. אנחנו חברים טובים, ויש בינינו הרבה פתיחות. אוראל ידע שאני הכתובת הראשונה שהוא יפנה אליה בכל עניין, שאעזור לו בכל מצב, גם אם עשה שטויות וגם אם רצה לעבור בית ספר. תמיד תמכתי בו ועודדתי אותו במקומות שהוא הזדקק לי".
חלם להיות קרבי
התמיכה של ליאת הגיעה לבסוף על אף שבחר להתגייס לשירות קרבי בניגוד לרצונה. "הבחירה בקרבי הייתה ברורה לאוראל תמיד. זה היה משהו מושרש בו, והיום אני מבינה שהוא הבין עד כמה זה היה הייעוד שלו. הוא תמיד רצה שירות קרבי, ואני לא. ניסיתי למנוע ממנו, אבל הוא צחק עלי כי ידע שבסוף אתמוך בו בכל מה שירצה.
"בסופו של דבר הוא התגייס להנדסה קרבית והיה בשירות שנה וארבעה חודשים. הוא הספיק לעשות מחצית הדרך. כל הזמן הייתי בדאגות כי אנחנו חיים במדינה כזו שתמיד יש מתיחות ביטחונית. אחרי שהחלה המלחמה החששות גברו באופן משמעותי. אוראל בכל מפגש או שיחת טלפון היה זה שמרגיע אותי. הוא היה כועס וביקש שלא אהיה עצובה.
"הוא היה מוצא הזדמנויות להתקשר אלי. חברים סיפרו שעלה על הר של הריסות כדי למצוא קליטה ורק לומר לי: 'אני בסדר, ואני אוהב אותך'. כולם ידעו שאוראל הוא ילד של אמא, והוא היה גאה בזה. כשהוא סבל מהרגל, אמרתי לו תוציא גימלים ובוא הביתה, אבל הוא אמר לי: 'אני לא עוזב את החברים שלי להילחם לבד'. הוא היה ילד מיוחד מאוד שדאג לכולם".
6 צפייה בגלריה
"שנהיה ראויים לאוראל ולכל החיילים שנפלו כאן". ליאת בשן לצד תמונת בנה
(צילום: נחום סגל)
ב-3 בנובמבר, חגג אוראל יום הולדת: "הרגשתי את אוראל תמיד, הוא היה קורא לי 'מכשפה', כי היה משתגע איך אני יודעת ומרגישה אותו. גם ביום שהוא חזר הביתה, שלושה ימים לאחר יום ההולדת שלו, הוא הפתיע אותי והגיע לכמה שעות שנהיה יחד. אלו היו רגעים קסומים להיות איתו כשהוא בבית בפעם האחרונה".
במהלך הלחימה הדאגה של ליאת לבנה הייתה לא רק לשלומו הפיזי: "אוראל תמיד שידר אופטימיות מדהימה, והיה עושה הכל כדי לשמח ולהצחיק את כולם גם ברגעים קשים. אמרתי לו: 'אוראל איך אתה מתמודד עם כל מה שקורה סביבך, חברים נהרגים, ימים קשים', והוא אמר לי תמיד: 'מאמו, אני באנרגיות טובות ומה שצריך לקרות קורה'. הצעתי לו שנלך לטיפול אחרי המלחמה, אבל הוא התעקש שהכל בסדר".
נפרדנו בחיבוק
פלוגת ההנדסה הקרבית בה שירת 'רובאית דוהר' נכנסה במהלך תחילת מלחמת חרבות ברזל לתוך רצועת עזה למשימות שונות: "שבועיים לפני שאוראל נהרג, הם יצאו מרצועת עזה לעיר הבה"דים. המשפחות הגיעו לבקר את החיילים ונסעתי לבקר את אוראל. זה היה יום גשום, וישבנו ברכב כמה שעות טובות. אוראל שם עלי את הראש ונרדם. נפרדנו בחיבוק.
"שבוע לפני שנהרג עוד הספיק להתקשר שיחת וידאו כדי שאברך אותו לפני הכניסה לרצועה. הוא התקשר קצת לפני שלוש לפנות בוקר ואמר לי 'אני אוהב אותך, אנחנו נכנסים פנימה'. הוא לא סיפר הכל, ורק הכין אותי שהוא לא יהיה זמין וחתם שוב את השיחה ב'אני אוהב אותך'". סיפרה בעצב. "ביום שנהרג מיהרתי לשמור את השיחה האחרונה בינינו, אבל עד היום לא הצלחתי לשמוע אותה שוב".
באותו בוקר קשה שבו הגיעו המודיעים אל בית משפחת בשן, ליאת הייתה לבדה בבית: "היה גשום בחוץ, ושמעתי מהקומה העליונה דלת של רכב נטרקת. באותו הרגע הרגשתי שמגיעים לבשר לי, וכששמעתי את הדפיקה בדלת, התחלתי לצעוק במדרגות. תמיד הרגשתי את אוראל, גם באותו בוקר קשה. רגעים ספורים אחרי, הבית התמלא באנשים". על ארוע נפילתו מבקשת ליאת לא לדבר: "אני עדיין לא מסוגלת לשמוע מה אירע שם. זה כבר קרה, מה יעזור לי לי לדעת איך זה קרה? רק רציתי לדעת שהוא לא סבל. זה מה שהיה חשוב לי לשמוע, מעבר לזה אני לא יכולה להכיל".
אלפים הגיעו ללוות את אוראל בדרכו האחרונה בבית העלמין בקרית ביאליק: "היו יותר מ־4,000 איש בהלוויה, כולם הגיעו לכבד את אוראל. היו לו חברים מכל מקום שהיה בו, גם מהגן, מבתי הספר, מהמקומות שעבד בהם, שגר בהם, מהבסיס, הוא היה אהוב ביותר ורבים הרגישו קרובים אליו. כילד הוא היה רגיש וביישן, ועבדתי קשה כדי לחזק לו את הביטחון העצמי, שיראה כמה הוא יפה טוהר, חכם ומצחיק, והוא הפך להיות גבר מדהים.
"לא יכולתי לבקש ילד יותר טוב מזה. הוא היה מיוחד, שנא שמרכלים והיה הולך עם האמת שלו, איש סוד של חבריו ושלי, ועשה הכל בנועם. בימים הראשונים הייתי נכנסת לחדר שלו, כי אולי עוד לא עיכלתי, אבל בחודשים האחרונים אני לא מסוגלת להיכנס לחדרו, שנשאר כמו שאוראל עזב, רק התמלא במתנות שהביאו לו"
למה את הכי מתגעגעת?
"אני מתגעגעת למציאות שאוראל פה, נוכח בבית, לחיבוקים ולנשיקות. אני מנסה לעכל כבר שנה שאוראל לא פה. כשהוא היה בבית, הוא לא הפסיק לשמח ולהצחיק. כל הזיכרונות הם חלק מהגעגוע הקשה לאוראל".
קראו עוד:
חבריו של אוראל ממשיכים לבקר: "עבור כל מי שאהב את אוראל, הדלת של הבית שלי פתוחה. הילדים האלו גדלו אצלי והם ממשיכים לבוא וזה משמח אותי".
"שולח לי סימנים"
למרות הקשיים, כשלושה וחצי חודשים לאחר נפילתו של אוראל, אחותו הגדולה אופק נישאה. "החתונה של אופק נדחתה כמה פעמים בגלל המלחמה, ובתאריך הסופי נקבעה ל-1 באפריל. כשאוראל נפל, לא ידענו אם לקיים חתונה, אבל אז קיבלנו סימן ממנו והבנו שצריך לקיים אותה במועדה.
"אוראל נהג להניח ב-1 באפריל חנוכייה מתחת לכרית של אחותו, סוג של מעשה קונדס. כשהוא נהרג, הגיעה אלינו אישה שלא הכרנו ונתנה לנו מתנה ששמנו בחדר של אוראל ולא פתחנו. באחת הפעמים כשהגיעו אלינו אנשים, עליתי למעלה ברגע קשה ואופק באה אחרי. היא ביקשה לפתוח את המתנה, והסכמתי. זאת הייתה חנוכייה, המתנה נפתחה ביום שבו הייתה אמורה להתקיים החתונה (בתאריך הקודם).
"היה כתוב על המתנה שהגיעה מרחוב 'רחל אמנו' - אני התפללתי לרחל אמנו ועשיתי הפרשות חלה כל שבוע כדי לשמור על החיילים ועל אוראל. אמרתי לאופק זו מתנה בשבילך מאוראל. היה לנו ברור שזה סימן ממנו, ושהוא היה רוצה שנחגוג את החתונה, ושלא נדחה אותה", מספרת ליאת בהתרגשות. "אני לא יודעת מאיפה היו לי כוחות, אבל הייתה חתונה מדהימה ושמחה. אוראל היה נוכח בחתונה, חבריו לקחו כיסא עם תמונה של שלו ורקדו".
מחוות זיכרון והנצחה
במהלך השנה נעשו לא מעט מחוות זיכרון והנצחה לאוראל ז"ל: "הגיע אלינו אומן גרפיטי וצייר את התמונה של אוראל בחדר שלו. בגלל שהוא היה ילד של טבע, היה לנו חשוב להנציח אותו בספסל בטיילת קרית ביאליק. ראש העיר נענה לבקשתי ואפילו הגיע אלי הביתה. על הספסל נכתב המשפט: "כשהדרך קשה וכולם מאטים, אני דוהר". זה היה המשפט של 'רבואית דוהר' בה שירת אוראל, וזה משפט מעצים ומחזק שמתאים לאוראל. את המשפט הזה גם קיעקעתי על הגוף שלי".
רק בשבועיים האחרונים שבה ליאת להפעיל את העסק העצמאי שלה 'מיתוגית' למתנות ממותגות: "כולם מכירים אותי בשם 'מיתוגית', עסק שהקמתי לבד לפני שש וחצי שנים ואוראל היה מאוד גאה בי. לאחרונה חזרתי לעבוד קצת בעסק, יש לי מזל שיש לי בת מדהימה והיא מחזקת אותי, יחד עם חברותיי המדהימות וחברים טובים של אוראל שעוזרים לי לעבור את הימים האלו. יש בי רצון לחזור לחיים, אני יודעת שאוראל מסתכל עלי ורוצה שאהיה שמחה, אבל אז גם בא המצפון בכל מה שעושה, שחלילה לא יחשוב ששכחתי אותו, אפילו לא לרגע. בכל יום משתדלת לשים מסכה ולחייך, גם כשבפנים הלב שבור".
"בכל פעם שאני שומעת על חייל שנפל, הלב נשבר. אני רק חושבת מה אותה משפחה הולכת לעבור. כל מה שאותה משפחה הכירה עד לאותו הרגע לא יהיה אותו הדבר, מאותה דפיקה בדלת הכל מתהפך ובני המשפחה מתחילים את המסע לשרוד את החיים במלחמה יום יומית.
"אני רק רוצה שכולנו נהיה ראווים לכל האבידות של הילדים היקרים האלו, אנחנו שולחים ילדים למלחמה שלא חוזרים. כל מה שאני מבקשת שלפחות נהיה טובים אחד לשני, שתהיה לנו אהבה וסבלנות לאחרים, שנהיה ראויים לאוראל ולכל החיילים שנפלו כאן בשבילנו".
פורסם לראשונה: 08:36, 13.12.24
