רב"ט נעמה בוני ז"ל בת ה־19 מעפולה, מש"קית ת"ש בגדוד 77, נפלה בעמדת הש"ג של בסיס זיקים ב־7 באוקטובר במהלך מתקפת הפתע של חמאס. מאז ועד היום חווה האם השכולה יעל את הכאב של האסון שהפך את מסלול חייה.
"אני לא סתם מגדירה את זה כאסון לאומי", מסבירה בוני, "7 באוקטובר גם הפר את האמון של האזרח ואת תחושת הביטחון שלו. הייתי משוכנעת במהלך היום הזה ששומרים על הבת שלי, שהיא לא לוחמת ואין סיבה שהיא תיפגע. היא אמנם נמצאת בש"ג, אבל היא לא לוחמת, היא פוחדת וקוראת לעזרה. ברגע שהבנתי שחלק מהדברים לא התקיים, הייתה לי הרגשה של צביטה בלב. במקביל 7 באוקטובר זו נקודת תפנית מאוד משמעותית בחיים שלנו, זה אומר לנסות לבנות את המסגרת מחדש ולהתאים אותה".
איזו תמונה מהיום הזה הכי נחרטה לך בזיכרון?
"הייתי בהלם מוחלט. היינו בדרך לבית חולים ברזילי אחרי שהודיעו לנו שהיא התקבלה בבית החולים וכשהגענו לכביש 6 הבנו שמחכים לנו שלושה קצינים בבית. אז כבר התחלנו לעכל את זה שאנחנו לבד, 40 דקות אנחנו נוסעים, מחזיקים ידיים חזק חזק לפני שעולים הביתה ומבינים שיש אופציה כזו. לא העליתי על דעתי שמשהו קרה. לא תפסתי את המציאות בשום צורה. אני חושבת שעוצמת היום הזה והאופן שבו הוא נחרט בלב רבים זה חוסר היכולת שלנו לדמיין את הסיטואציה ואת כל מה שיבוא בעקבותיה, אם זה מבחינת חטופים, המצב הפוליטי היום ואם מבחינת העובדה שאנחנו עדיין נתונים לאזעקות והמשפחה שלי שגרה בצפון מפונה יותר משנה".
חוסר וודאות
בוני עבדה לפני 7 באוקטובר כמורה בבית ספר וכמדריכה בתוכנית מצטיינים. מאז האסון לקח לה זמן לאסוף את השברים ולבנות את עצמה מחדש.
"ב-55 הימים הראשונים לא ממש יצאנו מהבית והיה מאוד קשה בכל מובן. לאחר מכן חזרתי לבית הספר במשרה חלקית ובשלושה ימים הנותרים צירפו אותי לבית הספר גבים-מזרע, בית ספר למפונים. הייתי שם חלק מהצוות לסייע להם ובמידה מסוימת הוא גם סייע לי. גורלם נקשר בגורלי. ביום הזיכרון בשנה שעברה חוויתי נפילה מאוד קשה והחלטתי שאני יושבת בבית. אחרי פסח הקדשתי את הזמן עד ספטמבר להתאבל ולא הלכתי לעבודה. במשך כמה חודשים הייתי מאוד שקועה בטיפול בעצמי כדי להצליח לחדש כוחות".
היום היא עובדת בקרית הממשלה בנוף הגליל כאחראית על ההשתלמויות וההכשרות של מינהל חברה ונוער ועל צוות המדריכים של המינהל ובספטמבר תתחיל בתפקיד חדש כסגנית מנהלת במרכז הדרכת מורים. "הגדרנו את עצמנו ככאלה שנרצה לנסות ולחוות את השגרה תוך כדי ולנסות לשלב אותה עם הדברים הקשים, מה שנקרא 'שגרה לצד העצב'. זה לא פשוט בכלל עד היום. אני לא כל כך אוהבת משפטים שגם מפארים את הבחירה בחיים ומצד שני מבטלים את החיים שלנו לחלוטין, כמו 'בחרתי בחיים' ולצד זה בקיצון 'החיים השתנו והם לא שווים יותר'. אני מנסה לבדוק איך זה יכול להתאפשר מבחינתי עם כל העזרה והתמיכה שאני מקבלת מכל מקום".
החזרה לשגרה רוויה ברגעים קשים של כאב וגעגוע. "יש רגעים קשים מנשוא שמעגל הקושי וההתמודדות הוא נוכח", אומרת בוני בכאב, "אני לא יודעת לאמוד את הכאב בצורה כמותית, אבל הוא יכול לפגוש אותי באמצע היום ולפעמים אני קמה איתו באמצע הלילה שזה הזוי. נעמה נמצאת בליבנו, בתוכנו. וזה מאוד משפיע גם אנרגטית וגם על הכוחות שלנו. מצד שני, אני חושבת שההתמודדות עם האבל היא הפרשנות שאתה יוצק לתוך הדבר הזה ואנחנו משתדלים לצקת פרשנות שתהיה ככל שניתן מיטיבה. זה לא מבטל את הבכי ולא מצמצם את הכאב, אבל זה תוחם אותו לפחות. אנחנו לא רוצים לבכות כל יום כל היום, גם נעמה לא הייתה רוצה שזה יקרה. אין ספק שמרכיב חוסר הוודאות בחיים שלנו גדל, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לפי שעה".
רצתה להספיק
בשגרה שלצד העצב למדה בוני בשנה האחרונה המון על מי שהייתה הבת שלה. "למדתי שנעמה הייתה מאוד משמעותית עבור הסביבה שלה, החברים שלה והחיילים שלה. למדתי שהיא נגעה בהרבה מאוד אנשים. אני חושבת שהיא אפילו לא הבינה כמה משמעותית היא הייתה בליבם של אנשים וכמה היא מיוחדת בעיניהם. למדתי שהיא אמנית. השיר שהיא כתבה ונבחר לפרויקט ה-7 באוקטובר בגלי צה"ל, מוביל את הפרויקט עם כ-100,000 השמעות ואמנים עושים כמו עדן גולן ועילי בוטנר כבר עשו קאברים לשיר. למדתי שהיא ניסתה לדחוס עולם שלם בתוך חיים כל כך קצרים. אתה כל הזמן חושב שאתה מכיר את הילדים שלך יותר טוב מכולם וכמות המידע שזרמה אלי אחרי ה-7 באוקטובר היתה אסטרונומית. יש דברים שהיא בצניעותה לא סיפרה".
מה הפתיע אותך מכל הסיפורים שסיפרו עליה?
"ידעתי למשל שהיא מתמודדת עם ניהול זמן ושזה מטריד אותה כשהיא לא מספיקה. הפתיעו אותי פודקאסטים שהיא הקליטה את עצמה בווטסאפ על נושאים שונים שהיא רצתה לדבר עליהם, שירים שהיא כתבה בנושאים מגוונים, רשימת תזכורות להתקשר לאנשים ולעמוד ביעדים. היא הייתה בתוך מערכת מאוד מחייבת של עצמה כדי להספיק. מה שעוד הפתיע אותי, למרות שהיא לא הייתה משוכנעת עד הסוף שהיא רוצה להיות מש"קית ת"ש, בסופו של דבר היא הייתה מאוד מסורה לתפקיד שלה, עד כדי כך שהיא הייתה בקשר מאוד מיוחד עם החיילים בזמן קצר יחסית. הדבר האחרון שהפתיע אותי מאוד היה שהיא פחדה. ערב קודם היא דיברה עם חברה שלה שאמרה לה: 'אם יבואו מחבלים מה אני אעשה'. נעמה ממש דמיינה את התרחיש של התמודדות מול מחבלים כי היא לא ידעה לירות. היא דיברה על זה איתנו וגם עם כל האנשים הקרובים אליה".
היום איפה הכאב פוגש אותך?
"הוא מתנקז לתוך מקום של געגוע מאוד גדול. הכאב הוא בעובדה שאני עדיין חושבת שהייתי צריכה להציל אותה מהמקומות שהפחידו אותה ושאולי לא נתתי את הדעת על זה מספיק. הכאב הוא על תחושת הפספוס, על חיים שנגדעו, על כל התוכניות שלה שלא תספיק, והכאב הוא גם קצת עלינו שמסלול חיינו קיבל תפנית. קשה לנו לחוות הנאה. אנחנו רוצים לנסוע לחוץ לארץ ומרוב שאנחנו עצובים קשה לנו להזיז את עצמנו".
אין נחמה
הגעגועים העזים מטלטלים ונדרש הרבה מאמץ נפשי להשתלט עליהם. בוני מצאה דרך להתמודד. "אני כותבת את הדברים. אני מאוד מקווה שזה יתגבש לכדי ספר", היא מספרת, "מהיום ה-23 למותה אני כותבת על התמודדות עם השכול, על האירוע הגדול הזה. אני גם עוסקת בספורט ככל שאני יכולה, אם זה שחייה ופילאטיס. אני משתתפת בקבוצת הורים שכולים מאז אוקטובר. אנחנו בטיפול משפחתי. זה עוזר לפרקים. בעיקר אנחנו משתדלים לשפר את הדיבור הפנימי ולהסתכל על דברים בצורה חיובית".
יש רגעים או מקומות שאת נזכרת יותר בנעמה?
"ודאי. שולחן שבת זה המקום הכי עצוב כשאין לנו אורחים. זה כמעט בלתי אפשרי לשבת בשולחן שבת בלעדיה. אני נזכרת בה בכל אירוע, כל יום, כל הזמן".
אלו עוד פרויקטים עשיתם לזכרה?
"אני מובילה הרצאות למי שמזמין אותי שבהן אני מספרת את סיפור גבורתה. חיל משאבי אנוש מזמין אותי באופן קבוע לספר על נעמה בבה"ד 12 ובהשלמה החילית לקצונה. ההנצחה היא בכל מה שאפשר. לאחרונה ביום שישי כל חברי הקורס שלה, 57 מש"קי ת"ש התכנסו ברמת השרון למפגש לבוקר זיכרון לשיח סביב מורשתה של נעמה. אנחנו עושים מפגשים קבועים אצלנו בבית, הרצאות, מדבקות וצמידים שחילקנו והגיעו לכל מקום מויאטנם ועד ניו יורק. אני מקווה שבעתיד אוכל לעשות יותר ולהמשיך את מורשתה וזכרה במסגרות נוספות".
קראו גם:
מה היית רוצה שאנשים יידעו על ההתמודדות של המשפחות השכולות?
"שזה מאוד קשה. לפעמים אני מתרשמת שהציפייה היא שיהיה איזשהו תהליך של החלמה וריפוי אבל לא לכולם יש את הכלים. החברה שלנו חייבת להיות חברה אמפתית הרבה יותר ממה שהייתה בעבר כי האסון הזה הוא אסון מאוד גדול על העם. משפחות על משפחות ואחים וקרובים. ואין נחמה. אין לזה באמת פתרון, אני לא יודעת אם אפשר באמת להירפא.
"אני חושבת שהכאב פשוט מתרווח, הוא מוצא מקום בתוך החיים. מתרגלים אליו או אולי מצליחים להבין אותו יותר. אבל זה מאוד מקשה על הקצב, על האנרגיה ועל התפקוד. קרה פה אסון ברמה לאומית וצריכה להיות התייחסות לאומית לזה. אני לא יודעת להגיד בדיוק מה, אבל אני מבינה שלממשלה שלנו אין הרבה כסף. המלחמה הזאת איכשהו על חשבון הבוחר. משפחות שכולות הן משפחות שמתמודדות מבחינה רגשית מאוד וצריך לתת את הדעת על כך".
הקהילה בעפולה מלווה אתכם?
"לנו יש את הגרעין הקרוב אלינו אבל אנחנו בהחלט חווים חיבוק מאוד גדול מהקהילה. יש כל מיני תגובות, זה לא הטרוגני. אנחנו חווים ליווי של החברים הקרובים ושל משפחה גדולה שעוטפת אותנו מכל כיוון. יש לנו את אסתי ודורון לניר ממושב מולדת שבנם נפל באסון המסוקים והם מלווים אותנו ומחבקים אותנו חזק ואנחנו משוחחים הרבה. יש לנו גם את קבוצת ההורים השכולים שיש בה לא מעט חיילים שנפלו ב-7 באוקטובר והמכנה המשותף הוא גדול".
