ביום חמישי שעבר התכונן עמיר בן צבי מקיבוץ שמרת לחגיגות יום הולדתו ה-50. הבן הבכור, עידו, לוחם בחיל השריון, אמור היה להגיע הביתה יומיים לפני כן, אחרי ששהה חודש ברצועת עזה, והתאריך נקבע כך שגם הוא ישתתף בחגיגה. אבל אז קרתה התקרית הקשה ברצועת עזה בה נהרגו מח"ט ומג"ד בשריון והפלוגה של עידו נשארה ברצועה. יומיים לאחר מכן הטנק של עידו, טנק מ"מ, הוביל מתקפה של צה"ל בשכונת ג'באליה, הוא עלה על מטען. שלושה מבין הלוחמים נהרגו, בהם עידו בן צבי ז"ל.
כך הפכה מסיבת יום ההולדת לאבל כבד, לאובדן שאין שני לו, אובדן שישנה לנצח את מסלול חייהם של בני המשפחה. בשיחה ל"ידיעות המפרץ", שעות ספורות לאחר הלווית בנה, ציינה אימו של עידו, שרון, כי למרות הכאב העצום ולמרות שמאוד קשה לה לדעת איך יראו חיי משפחתה מעכשיו והלאה, החלטה אחת הם כבר קיבלו: "החלטנו כמשפחה שלא להיות בית עצוב, נהיה בית שמח, עד כמה שנוכל".
שליטה בשפות
סמל עידו בן צבי (21) ז"ל הוא הבן הבכור של המשפחה, אח לאורי בן ה-18 ולנעמה בת ה-15. כשהיה בן שנתיים נסעה המשפחה לאוקראינה, שם שימש אביו עמיר לשליח של הג'וינט ועידו שהה בחו"ל עד לגיל 11. שרון: "עידו גדל בעולם שונה מאשר ממדינת ישראל, בתרבות אחרת. הוא שלט בשלוש שפות, עברית, אנגלית ורוסית ומגיל צעיר שאף להצלחה ולהגיע כמה שיותר רחוק.
"הוא היה מאוד עצמאי ומאוד בוגר. ספורטאי, שיחק כדורגל. כאשר חזרנו לארץ הוא החל לשחק כדורעף במטה אשר, היה המוסר של הקבוצה, האיש שחיבר אותה. הוא בכלל היה איש של שלום, איש של חיבורים. שחקנים ששיחקנו איתו כדורעף סיפרו עד כמה הוא חיבר ביניהם. את התכונה הזו ראינו עוד שהיה קטן, בתוך ילד. הייתה לו מן הבנה של מבוגר, הבין את החיים בצורה יפה, דיבר בחופשיות עם מבוגרים שהתרשמו ממנו, לא הבינו איך ילד יש לו הבנות כל כך גדולות לגבי החיים".
שרון, כיום מעצבת פנים, שימשה במשך שנים כמורה לאומנות בבית הספר אורט דפנה בקרית ביאליק ואף הקימה את מגמת האומנות בבית הספר. לדבריה, עידו מעולם לא התקשה בלימודים: "עידו למד בקלות, הכל בא לו בקלות, חוץ מלשון. בזה התקשה בגלל הרקע שלו שלמד מגיל צעיר באנגלית וברוסית ולא בעברית ושם ישב לו איזה עניין. אבל חוץ מזה, הוא השיג כל דבר שרצה, הצליח בכל מה שעשה, ילד יפה תואר עם בלורית של תלתלים".
חכמת החמורים
בסיום לימודי התיכון יצא עידו לשנת שירות, בפנימייה מיועדת לנערים בני העדה הבדואית בניצנה, בגבול מצרים. שרון: "היה לו חלום לסייע לאותם נערים ולקדם אותם כדי שיוכלו להשתלב טוב יותר בחברה. היה לו חזון, לחבר אותם לישראליות, לתרבות מתקדמת יותר מודרנית. בפנימיה היה גם בית גידול לחיות שעברו התעללות. דרך הטיפול בחיות הפגועות למדו בני הנוער להרגיש חמלה כלפי החיות. עידו ממש התאהב בחמורים שהיו שם, אמר שזו החיה הכי חכמה והכי נבונה שיש בטבע. באנו פעם אחד לבקר אותו שם והוא הראה לנו איך לגשת לחמור, איך לגרום לו להגיע אליך לבד ואז ללטף. זה היה מחזה מדהים".
לפני הגיוס ניהל עידו מאבק נוסף: בשל בעיות בריאות נקבע הפרופיל שלו ל-64. משך שנה הוא נלחם עד שהצליח להעלות את הפרופיל שלו ל-72, כך שיוכל להיות חייל קרבי. הוא התלבט בין חיל השריון לתותחנים ולבסוף בחר להתגייס לשריון והחל את מסלול ההכשרה.
הסכמת למאבק שניהל להעלאת הפרופיל?
שרון: "הוא לא בדיוק שאל אותנו, כשהוא החליט משהו גם ידע לבצע את זה. בדיעבד לא הייתי נותנת לו לעשות את המאבק הזה אבל זה מאוחד מידי לחשוב על כך היום. הוא תמיד השיג את מה שרצה".
עידו התגייס לשריון ומיד בלט מבין חבריו לטירונות. "בצבא הבינו מהר שמדובר בחייל מוכשר, הוא היה ביחידה מובחרת לאחר הטירונות בשריון, משם המשיך לקורס מפקדי טנקים והיה מיועד להיות בסגל של הקורס, בסיום הקורס".
קראו עוד:
חגיגה ובשורה
עידו נלחם בעזה במסגרת גדוד 196, עוצבת 'בני אור' (460), שהורכב מחניכי הקורס. "ביום שלישי שעבר הם עמדו לסיים סבב ולצאת הביתה, אחרי חודש שלא ראינו אותו. ואז קרתה התקרית הקשה בה נהרג מח"ט השריון אל"מ אחסאן דקסה ועוד קצין בכיר והחליטו לדחות את היציאה שלהם הביתה. חייל שהיה עמו סיפר לי שהמורל ירד לאחר שהשאירו אותם ברצועה, אבל אז הם יצאו למתקפה לעבר בית החולים בג'באליה. הטנק של עידו היה ראשון בטור, טנק המ"מ, הוא עלה על מטען והתפוצץ".
ביום חמישי שעבר התלבטו בני משפחת בן צבי האם לחגוג בכל זאת את יום הולדת 50 של האב או להמתין לחופשה הבאה של עידו. שרון: "התלבטנו אם לעשות את המסיבה ובסוף קיימנו אותה אצל חברים בקיסריה. באמצע הלילה חברים משמרת התקשרו אלינו ובישרו לנו שגיא עידן נהרג בתקרית בלבנון.
"גיא היה חבר ילדות של עמיר, שמיד יצא לכיוון שמרת. הוא דמות משמעותית בקיבוץ עבור אנשים רבים. בזמן שארגן את הלוויה של החבר שלו בקיבוץ, עמיר קפץ הביתה להתקלח. פתאום ראה שמישהו מגיע לבית שלנו. הוא פתח את הדלת, ראה שלושה קצינים ומיד הבין. הוא התקשר אלי ולא דיבר. הבנתי שהנורא מכל קרה. נסעתי, הגעתי לקיבוץ ומאז העולם התהפך עלינו".
שרון ראתה את עידו בפעם האחרונה לפני חודש, כשיצא לחופשה ודיברה איתו שלושה ימים לפני התקרית בה נפל בקרב. עידו עוד הספיק לשלוח הודעה טקסט לאביו, לברך אותו על יום הולדתו ה-50. וזה היה אות החיים האחרון שלו.
מה הכי תזכרי ממנו? מבין אלפי התמונות שרצות מול העיניים שלך, מהי התמונה הכי בולטת?
"קיבלנו אותו במנות מאוד קטנות, אבל אני זוכרת אותו מגיע הביתה, מפזז במדרגות ושר. הוא הגיע אלינו, מוגן ושמור ויכולתי לחבק אותו עוד ועוד. אלו הרגעים שזוכרת עכשיו".
