בתוך החודשים הארוכים של מלחמת חרבות ברזל, שהביאו איתם הרבה צער, כאב ושכול על הנרצחים והנופלים, ציינה משפחת דדון מעפולה עשר שנים לרצח בתם שלי ז"ל. אותו רצח מתועב ובלתי נתפס של צעירה שבסך הכול נסעה לריאיון עבודה. עשר שנים ארוכות בהן האב השכול יעקב לא מצליח להתאושש, חי את היום הארור ההוא בלופ בלתי נגמר.
"המצב שלי רק הולך ומחמיר בימים אלה", מודה יעקב, "יש לי חרדות יומיומיות. אנחנו לא יוצאים מהבית. בכל יום שאני שומע שם של מישהו שנרצח או נפל זה מחזיר אותי לאותו יום ארור".
ב-1 במאי 2014 שלי דדון ז"ל, בת ה-19, בתם הקטנה והיחידה של יעקב ואילנה, אחות לשלמה, עומרי ודניאל, יצאה בשעות הבוקר מביתה בעפולה לראיון עבודה באזור התעשייה של מגדל העמק. אביה הסיע אותה לתחנה המרכזית בעפולה, שם נפרד ממנה. כמה שעות לאחר מכן היא נרצחה על ידי נהג המונית המחבל חוסיין חליפה מהיישוב אעבלין שבגליל. עד היום יעקב מלקה את עצמו ומכה על חטא שהוא לא הסיע אותה בעצמו.
"אני עדיין משחזר את היום הזה. יכולתי לקחת אותה בעצמי, אבל היא התעקשה שלא. היא התחננה בפניי שלא אקח אותה וכיבדתי את הבקשה שלה", אמר בכאב, "היא אמרה לי שהיא ילדה גדולה. אמרתי לה שתיסע עם מונית כי אין תחבורה ציבורית למקום, אבל לא העליתי בדעתי שנהג מונית יהיה מחבל. היא עלתה על המונית הלא נכונה. זה לא הגיוני וגם לא נתפס. כל הזמן אני שואל את עצמי למה לא לקחתי אותה למגדל העמק. הייתה לי את האפשרות, עבדתי אז בבית החולים ויכולתי לדבר עם המנהל שאגיע שעה יותר מאוחר".
האב יעקב שקיבל מהמשטרה באותו יום את בשורת האיוב הגיע לזירת הרצח לזהות את גופתה של בתו האהובה. "ראיתי את המראות שעד היום חוזרים אלי בלופ. צעקתי, כעסתי, שברתי דברים. הרבה דברים עברו עלי. אבל הייתה לי הקלה מעצם הידיעה שמצאו אותה. יש לי איפה ללכת לבקר אותה. יש כאלה שנעלמים. כמו שקרה לילדה הנעדרת בצפת היימנוט קסאו. יש עוד כמה נעדרים שלא מוצאים אותם. זה היה הפחד".
מה סיפרו לך קציני המשטרה על מה קרה לה באותן דקות במונית?
"הם אמרו לי שאחרי שהתנתקה השיחה עם בת הדודה שלה היא נרצחה באותו רגע. לא היה לה סיכוי".
אנשים מזהים
חודשיים לאחר אותו יום פוענח הרצח על ידי השב"כ בסיוע משטרת ישראל. על פי כתב האישום שהוגש נגד הרוצח חוסיין ח'ליפה, בשלב מסוים בזמן הנסיעה, במקום לפנות שמאלה לכיוון המפעל שהייתה אמורה להגיע אליו לראיון, הוא פנה לחניון נטוש. בשלב הזה החלה שלי לחשוש והתקשרה לבת דודתה. במהלך השיחה לחשה כי היא נמצאת 'במונית – אחת המפחידות' וכי היא 'לא נושמת'. לאחר מכן נותקה השיחה.
כשהגיעו לחניון תקף חליפה את דדון בסכין. בעוד היא מנסה לנוס על נפשה ללא הצלחה. לבסוף השאיר אותה הרוצה במגרש מתבוססת בדמה ונסע מהמקום. שלי נותרה שכובה על גבה, פצועה ודקורה, ושם מצאה את מותה. יעקב זוכר היטב את הרגע בו המשטרה הודיעה לו שתפסו את הרוצח.
"התקשרו אלי ואמרו לי שמצאו אותו בבית. באו לקחת ממנו בדיקת ד.נ.א. אחר כך לקחו אותו לשב"כ, הוא היה שבוע בחקירה ואחרי שבוע קיבלנו את הידיעה על זה שהוא רצח אותה".
יש לך אולי חשש שברגע שתהיה עסקה לשחרור חטופים, הרוצח יהיה ברשימת המחבלים המשוחררים?
"אני יודע שהוא לא יהיה בעסקה, כי הוא לא מקבל משכורת מהחמאס. הרצח נחשב לאומני, אבל הם לא מכירים בו".
אתה חושב שהמקרה של הרצח שלה נשכח עם השנים?
"לא, הייתי לפני שבועיים בתל אביב ואנשים זיהו אותי. הם ניסו להתקרב אלי ואחרי כמה דקות באו ושאלו אותי אם אני אבא של שלי. אנשים עוד מזהים. קשה לשכוח".
המקרה הנורא הזה שקרה לבת שלך, מה הוא צריך ללמד כל הורה במדינה?
"בגלל מה שקרה לשלי התפיסה של ההורים השתנתה. היום הורים לוקחים את הילדים שלהם לכל מקום. כבר לא מאמינים במוניות ולא בתחבורה ציבורית. אני שומע הרבה סיפורים כאלה. עכשיו בתקופה הזאת צריך להישמר פי אלף יותר. באחד מימי השבעה הגיע לנחם מישהו מקריית שמונה, הוא סיפר לי שהוא היה צריך לשלוח את הבת שלו ללימודים במכינה והוא התקשר לעבודה שהוא מאחר כי הוא מקפיץ את הבת שלו. אחרי שהוריד אותה במכינה, הוא בא אלי ספונטני לבית לנחם, הוא לא ידע לאן הוא נוסע, הוא פתאום מצא את עצמו בעפולה והגיע אלי וסיפר לי את זה".
רצתה להצליח בחיים
"שלי הייתה ילדה מאוד מיוחדת, בת זקונים היחידה והקטנה לשלושה אחים", סיפר האב השכול, "הייתה לה שמחת חיים כל הזמן. תמיד עם חיוך על הפנים. רק פעם אחת ויחידה ראיתי אותה בוכה. זה היה נדיר. היא הייתה מטפלת באחיה עם צרכים מיוחדים והייתה צמודה אליו".
מה היו החלומות שלה?
"כמו אחיה הגדולים, היא רצתה להתחיל לעבוד בעבודה מסודרת, לחסוך כסף ולהתחיל ללמוד. שני האחים הגדולים שלה סיימו תואר ראשון והשני סיים תואר שני, היא רצתה להראות להם שהיא גם מסוגלת. היו לה חלומות להתפתח וללמוד ואז הכל נגדע".
לפני ארבעה חודשים התקיימה האזכרה במלאות 10 שנים להירצחה של שלי, "באו כל המשפחה המורחבת, החברים שלה מהשכבה בבית הספר וחברים מהצבא. הם סיפרו על הדברים הטובים שהיא הייתה עשתה ועל מפעלי ההתנדבות שהיא לקחה בהם חלק. היא תמיד תרמה לקהילה".
עברו מאז 10 שנים, איך אתם מתמודדים עם האובדן שלה?
"הבריאות שלנו על הפנים, לקחנו את זה קשה. עברתי ניתוחים ואירוע מוחי. זה לא פשוט. אין יום שאני לא חושב עליה. כשאני פותח את הטלפון ורואה את התמונה שלה אני נזכר בה. לפני שבועיים נסעתי עד תל אביב לחתונה של החברה הכי טובה שלה, שהייתה אצלנו כמו בת בית. אני בקושי יוצא מהבית, אבל היה חשוב לי להגיע כי היא הייתה כמו הבת שלי. כשהיא באה מתל אביב לשים לה הזמנה על המצבה זה מאוד ריגש אותי. מרוב שהן היו חברות טובות, היא קעקעה את השם של שלי על עצמה".
קראו גם:
בימים האחרונים החלה עיריית עפולה לשפץ ולשקם את הגן שהוקם לזכרה של שלי דדון ז"ל ברחוב קירשטיין. "התחילו כבר את השיפוץ. לראש העיר יש לב מיוחד. אני גר מול הגן ורואה אותו מחלון הבית. הגן יהיה יפה כמו שהיא הייתה יפה. עשינו עוד פעולות הנצחה לזכרה, בניתי בבית הכנסת בעפולה עילית היכל על שמה. תרמתי גם בקבר הרשב"י עמוד בקיר הנצחה. בכל מקום שאפשר להנציח אנחנו מנציחים. גם כתבנו ספר ילדים על שלי שחולק לכל הגנים".
יש משהו שמנחם אותך בתוך הצער הזה שאתה נמצא בו?
"עד היום לא מצאתי שום דבר שינחם אותי. היא הייתה הבת היחידה. שמחת החיים של הבית. מאז שהיא הלכה אני לא יכול לשמוח. מה שמביא לי קצת נחמה הם הנכדים שלי".
