מאות משפחות נוספו השנה אל מעגל השכול. מי שעד לא מזמן עמדו מנחמים – מצאו את עצמם עומדים, כואבים, ומנוחמים. שרון בן צבי, אמו של סמל עידו ז"ל, מקיבוץ שמרת סיפרה על התחושה הזו אחרי יום הזיכרון. "בעלי, אמיר נהג לבקר משפחות שכולות של חברים שלו שנהרגו במלחמת לבנון, ואף פעם לא חשבנו שנעבור יום אחד לצד השני".
אולי יעניין אתכם:
שרון, מעצבת אופנה ופנים, שימשה במשך שנים כמורה לאומנות בבית הספר אורט דפנה בקרית ביאליק ואף הקימה את מגמת האמנות בבית הספר. בנה הבכור עידו ז"ל, נפל לאחר שהטנק שלו עלה על מטען בשכונת ג'באליה.
"היום אני מבינה יותר מתמיד כי יום הזיכרון הוא לא בשבילי", אומרת שרון. "אני לא צריכה יום לזכור את עידו. יום הזיכרון הוא בשביל אלו שלא איבדו, שיזכרו את אלו שנפלו כדי שהם יחיו. מבחינתי אפשר לוותר על יום הזיכרון.
"דווקא עידו, ביום הזיכרון של שנה שעברה, כתב את מה שהוא מרגיש ביום הזה, מרגיש שמשפחות החטופים וההרוגים באסון של 7 באוקטובר בודדים, לא נשארו להם טיפת שמחה. כתב שלא מסוגל לתאר את עצמו בסיטואציה כזו. והנה זה קרה לנו".
בריאיון אחרי נפילתו של עידו אמרת שאתם כמשפחה החלטתם שלא להיות בית עצוב.
"עברה חצי שנה וכאילו עבר יום אבל במקביל עשרים שנה. הזמן קפא, לא יודעת להסביר את ההרגשה, של איבוד תחושת זמן. החלטנו להיות משפחה שמחה כי יש עוד שני ילדים, אורי ונעמה, ואנחנו פה בשבילם. הם לא אשמים, הם צריכים את ההורים שלהם, את הכוחות להקים חיים משלהם ולהיות מאושרים ושמחים.
"זה מאבק יום יומי, לקום בבוקר ובוחרים לחיות ולתפקד. אנחנו גם עוסקים הרבה בהנצחה. מנציחים את עידו במלא פרויקטים: הקמנו מאגר אקולוגי לזכרו, הקמנו בניצנה, במקום שהיה בשנת שירות, גן לזכרו. עוזרים דרך עמותת אבני דרך ללוחמים מעוטי יכולת".
איך היה ליל הסדר הראשון בלי עידו?
"בשנים קודמות היה לי מוזר שמשפחות משאירו כיסא ריק בסדר. הפעם אנחנו הישארו כיסא ריק, שמנו תמונה שלו וזה נראה לי הכי טבעי בעולם. הוא איתנו כל הזמן, גם אם לא באופן פיזי".
