בתום משמרת הבוקר במרכז הרפואי לגליל בנהריה, בו היא משמשת כוח עזר במחלקה האורולוגית, פושטת יעל קקון את המדים הלבנים של בית החולים, מחליפה אותם במדים הלבנים של מד"א ועולה על האמבולנס, שממתין לה במקום עבודתה.
באחד המקרים, בעת שנהגה באמבולנס בתום יום העבודה, מנהריה לכיוון שלומי, נחת סמוך אליה פצמ"ר שנורה לכיוון הגליל המערבי והיא ניצלה בנס. "בבית הכנסת שבביה"ח לקחו אותי כדי לברך ברכת הגומל. עד עכשיו לא ברור לי איך ניצלתי", היא מספרת.
בשעת לילה, כשהיא מסיימת את המשמרת במד"א, אותה היא עושה בתדירות של ארבע פעמים בשבוע (שמונה שעות כל פעם), מגיעה יעל לביתה שביישוב שלומי, הסמוך לגבול הצפוני, שם היא מתגוררת עם בעלה גד, אף הוא עובד המרכז הרפואי. גם העובדה שרוב היישוב התפנה בעקבות המצב, לא גרמה להם לעזוב.
קקון, בת 50, נשואה ואם ל-4 ילדים ביולוגיים ו-4 ילדי-אומנה, עובדת במרכז הרפואי ככוח עזר במחלקה האורולוגית. עם פרוץ המלחמה הורדה המחלקה למתחם התת-קרקעי, מה שהפך את העבודה למאתגרת וחווייתית במיוחד. יש לה בת בכורה נשואה (בת 28), שהפכה אותה לסבתא ל-4 נכדות, ושלושה בנים נוספים, בני 24, 22 ו-10.
"בגלל המשמרות במד"א, אני עובדת בביה"ח רק משמרות בוקר", היא מסבירה. "במקביל אני לומדת לתואר במינהל מערכות בריאות במכללת ר"ג. במחלקה אני מהווה חלק מהסקטור הסיעודי ועושה כמעט כל דבר שאחות עושה, חוץ מלתת תרופות".
יעל מספרת, שבניגוד למחלקה המקורית, הנמצאת בימי שגרה באגף הכירורגי, כרגע המחלקה האורולוגית נמצאת במתחם קטן יותר, עם פחות מטופלים, וזה יוצר סיטואציות מאתגרות ומורכבות. "לשמחתי, צוות העובדים מגובש מאוד ואני מקבלת הכל באהבה", היא אומרת.
24/7
היא עובדת במרכז הרפואי בין השעות 07:00 עד 15:00, ואז - ארבע פעמים בשבוע - היא עושה "סוויץ' בראש" ועוברת לנהגת אמבולנס וחובשת מד"א, עד 23:00.
האמבולנס שלה ניצב במקום העבודה ובתום המשמרת במד"א, היא מגיעה איתו הביתה. "אני כוננית 24/7, וגם בעבודה קיבלתי אישור שאם חלילה קורה משהו, אני עוזבת הכל ויוצאת", מסבירה יעל, שמדגישה כי זו הסיבה שאינה יכולה לעזוב את שלומי, בו נמצאים גם בתה הפרטי וגם תחנת מד"א. "ילדיי ונכדיי פזורים בצפון (בטבריה, בחיפה ובקריות). הבן שלי, אור, הוא חייל מילואים שמשרת בעזה ואני מתפללת כל יום שיהיה בריא ויחזור הביתה בשלום".
לפני כ-5 חודשים השתתפה בקורס חובשים, ולאחר מכן הוצע לה לעשות רישיון על אמבולנס. "אני מתנדבת בתחנת שלומי כנהגת וחובשת, אבל מרגישה הרבה מעבר לכך, כמו סוג של מנהלת משמרת. העבודה כרוכה בטיפול בהמון אנשים, אני מרגישה כמי שעוזרת להם ומרגיעה אותם. אני בעצם מנהלת את האירוע, אם זה תאונת דרכים או מקרי טראומה אחרים. כחלק מההתנדבות, אני גם נהגת נט"ן (ניידת טיפול נמרץ), שם נמצא איתי פראמדיק בכיר ומיכשור הרפואי שונה".
מחויבות ושליחות
יעל מספרת, שבאחד מימי המלחמה, בעת שסיימה את המשמרת במרכז הרפואי ונהגה באמבולנס לכיוון שלומי, שמעה רעש מחריש אוזניים, לא הרחק ממנה, ולאחר מכן הבינה שכמעט פגע בה פצמ"ר (פצצת מרגמה), שהגיע מכיוון לבנון. "הייתי לבד באמבולנס, ומאחוריי נסע רכב עם אנשי מילואים, שאותתו לי לעצור. מיד לבשתי אפוד והתחבאנו מאחורי השיחים. עד עכשיו אני לא מבינה איך יצאתי מזה בחיים".
קראו עוד:
לסיכום היא אומרת: "מה שמשותף לעבודה בביה"ח ולהתנדבות במד"א הוא, שבשני המקרים מדובר באנשים מדהימים, שכל אחד עוזר ותומך האחד בשני. כמו משפחה שנייה. אני מרגישה כמי שפועלת מתוך שליחות, מחויבות ומסירות".
דליה טדגי, המנהלת של קקון בסיעוד: "המרכז הרפואי חרט על דגלו את המילים 'אדם לאדם אדם', תוך מתן רפואה מקצועית ואנושית. יעל היא עובדת מסורה, שיחד עם חבריה למחלקה, עובדת מאז פרוץ המלחמה בתנאים מאתגרים במתחם התת-קרקעי, ובמקביל מתנדבת במד"א. כחלק מהקשר המיוחד בינינו למד"א, אנו מאפשרים לה לצאת להתנדבות במהלך העבודה עם האמבולנס, כאשר יש קריאות דחופות, במסגרת הכוננות שלה שם".
בת שבע גואז, סגנית מנהל מד"א מרחב אשר: "יעל היא אדם מיוחד עם יכולת נתינה מדהימה. מאז תחילת המלחמה, היא לא עזבה אותנו ולו לרגע, וכך גם לגבי המרכז הרפואי והבית שלה בשלומי".
פורסם לראשונה: 07:38, 01.01.24
