אחד הרגעים הקשים ביותר בשירות המילואים הארוך, שהחל ב-7 באוקטובר ועדיין לא הסתיים, של סא"ל ניר בן צור, מג"ד ביחידה לפינוי חללים, הייתה כשהוזעק לשטח לפנות מרצועת עזה את אחד מתלמידיו מבית הספר אמית בעכו, שנפל בקרב בעוטף עזה באותה שבת ארורה. מאז נאלץ בן צור לפנות עוד חללים רבים, שאת חלקם הכיר, ועבורו היו אלו הרגעים הכי קשים במלחמה שלא נגמרת: "מאוד אהבתי את שמעון והיה לנו קשר מאוד טוב, למרות שלא אני חינכתי אותו. הוא נהרג במלחמה ואני טיפלתי בו. טיפלתי בחברי ילדות, בשכנים שלי, בבן של חבר ילדות - בזירות מאוד קשות".
איך אתה מצליח לישון בלילות אחרי כל מה שראית?
"אני לא ישן בלילה, אני לא סובל מסיוטים. בלילות מתקשרים חיילים שלי, ואני יושב ומקשיב ומכיל אותם. אולי ישן שעה וחצי שעתיים בלילה. זה הממוצע שלי".
"השלמתי בגרויות"
ניר (49) נשוי, אב ל-5 ילדים, סבא ל-2 נכדים, תושב קרית שמואל. הוא גדל והתחנך בחיפה. למד בבית הספר יפה ובכפר סיטרין אבל לא השלים מבחני בגרות. הוא התגייס למשטרה הצבאית, שירת כמדריך כלואים בכלא 6 ועם השחרור עבר ליחידה לזיהוי חללים של צה"ל. בן צור חיפש את עצמו תקופה ארוכה עד שלבסוף עבר קורס טכנאות מחשבים והחל לעבוד בבית הספר עירוני ו' בחיפה.
בהמשך עבר לעבוד כטכנאי מחשב בבית הספר התיכון אמית בעכו שם הוא כבר 17 שנה. בשלב מסוים חלה תפנית. "המנהלת הקודמת אתי צברי זיהתה אצלי פוטנציאל והחליטה שאני אחנך כיתה. השלמתי בגרויות, עשיתי תואר ראשון, הוצאתי תעודת הוראה והיום אני משלים תואר שני במכללה לחינוך גורדון. אני כבר 12 שנם מלמד מחשבת ישראל, תושב"ע ובכלל לימודי קודש. אני מקבל בכל שנה את הכיתות הכי מאתגרות בבית הספר".
עשית שינוי גדול.
"שינוי חד מאוד שנובע מתוך אמונה שלי בתלמידים. אני כתלמיד נפגעתי ממערכת החינוך שלא ידע להכיל אותי ואני פה בשביל לתקן את זה. אני מרגיש שליחות, אני מאמין וחי את הילדים דואג להם כמו אבא".
אולי יעניין אתכם:
יודע גם להיות קשוח?
"ברור. יש גבולות ברורים וילד מעריך גבולות. הם מבינים שכל מה אני עושה זה להתוות יחד איתם דרך להמשך החיים. לדעת לקום בבוקר עם משמעת וסדר ועם יכולת לקבל החלטות".
במילואים שירת ניר כרס"ר בגדוד לפינוי חללים. בגיל 40 יצא לקורס קצינים וכיום הוא כבר סגן אלוף ומפקד על אחד מגדודי היחידה. "עד 7 באוקטובר, המילואים לא היוו בעיה, מילואים קלים, יום פה, יום שם, 14 יום בשנה, אבל מאז תחילת המלחמה אני עם יותר מ-500 ימי מילואים שבמהלכם קיבלתי פיקוד על הגדוד".
התלמידים מתקשרים
מה בעצם התפקיד שלכם?
"אנחנו מטפלים בכל חלל צה"ל שנופל באזור הצפון או חלל תושב הצפון שנופל בדרום. זה כולל איסוף החללים מהשטח, העברתם למתקן לזיהוי חללים, שם מבצעים זיהוי ודאי ומשם למתקן המרכזי בציפורית שם מטפלים בחלל עד שמביאים אותו לקבורה. עברנו דברים מאוד מורכבים מאז 7 באוקטובר. בתחילת המלחמה ירדנו לדרום וסייענו בכל מלאכת הטיפול בנפגעים במתקן שורה, לשם הובאו כל הגופות. עבודה בשבתות ובחגים".
עד כמה העבודה קשה?
"מאוד קשה. יש אירועים מאוד מורכבים שרק אני והקצינים שלי נכנסים לשטח לטפל בחללים. יש לי קצינים מעולים בגדוד, אנשים עם אמונה ולב והכלה ומאוד מקצועיים שמבצעים עבודה קשה ומורכבת, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית, כדי להביא את החללים בכבוד לקבר ישראל".
איך הסתדרת עם העבודה כמורה ומחנך ועם כל כך הרבה ימי מילואים?
"זה לא פשוט. הייתי יוצא מהשטח עם המדים ישר לבית הספר, לא כי אני חייב אלא כי אני רוצה. המנהלת, איילת כהן, מאוד תומכת ועוזרת ובכלל כל המערכת של אמית, מהמנכ"ל וכל הצוות. הם נמצאים לצידי מאז תחילת המלחמה, עוטפים אותי ואת משפחתי מכל הכיוונים".
איך תלמידים קיבלו את ההיעדרות שלך?
"הם מתקשרים לשאול מה שלומי ואני מתקשר לשאול מה שלומם. אני בקשר רציף איתם. כשהחלה המלחמה חינכתי כיתה י"ב ובכל הזדמנות קפצתי לראות מה שלומם. בשנה השנייה של המלחמה חינכתי כיתה ח' וליוויתי אותם באופן פעיל".
מה הלאה?
"אני ממשיך ומחכה לקבל עוד דרגה ולהיות מפקד החטיבה. במקביל אני מקווה לסיים את לימודי התואר השני. מנהל המסלול שלי, ד"ר צביקה רייטר וכל הצוות שם ליוו אותי וסייעו לי לאורך כל הדרך. צלצלו לשאול מה שלומי ומאפשרים לי להשלים את התואר למרות שהזמן הרשמי לכך הסתיים".
איפה רואה עצמך עוד עשר שנים?
"אני רואה עצמי כמנהל בית ספר ומפקד החטיבה. מה השאלה בכלל?".
