סגירת מעגל: מירב פסו מקרית ים, אמו של אוראל פסו ז"ל שנרצח במסיבת נובה ברעים ב-7 באוקטובר, קיבלה השבוע בחזרה מחוקרי להב 433 את התיק האישי של בנה, אותו נשא על גופו עד לרגע האחרון בחייו. סגירת המעגל התאפשרה בסיוע מאמצים של הפעיל החברתי ואיש הנדל"ן אלי שושנה מקרית ביאליק, שהיה בין הראשונים שהגיע לרעים וסייע לכמה משפחות של נרצחים לקבל מידע על יקיריהם.
בשיחה למיינט קריות אמרה מירב פסו: "אני מרגישה עצב מטורף, אני רוצה אותו. משמעות התיק שהיה כל הזמן איתו היא שיש לי משהו שלו שיהיה איתי כל הזמן. כל יתר הדברים שהיו איתו שם, כמו בגדים וצמידים נקברו איתו וזה השריד האחרון מהמסיבה. אוראל אהב מאוד את התיק הזה והסתובב איתו לכל מקום".
ההודעה האחרונה
אוראל פסו, שהיה בן 26 במותו, הוא הבן הבכור במשפחה. יש לו עוד שני אחים צעירים והוא נולד בארה"ב. מירב חזרה לארץ עם ילדיה כשאוראל היה בן 14 והמשפחה התיישבה בקרית ים, שם סיים את לימודיו והתגייס. החלום הגדול של אוראל היה להיות די.ג'יי. הוא אהב מסיבות, הלך לרבות כאלו ברחבי הארץ תוך ניסיון להגשים את חלומו. למסיבה בנובה נסע עם מספר חברים, כולל חי צפתי מקרית אתא, שגם הוא מצא את מותו בפיגוע הקטלני בתולדות המדינה.
מירב פסו: "הוא היה לב טהור, אדם שאי אפשר היה לריב אתו. מישהו היה צריך ממש להתאמץ כדי לכעוס עליו אי פעם. אדם טוב, נתן כבוד להורים. כאשר אמר לי שהוא נוסע למסיבה שאלתי, איפה זה? אמר לי שזה בדרום אמרתי לו, למה לנסוע עד לשם? אולי לא תיסע? הוא אמר לי שכבר שילם 300 שקל ואין סיכוי שלא יסע. אני פחות התחברתי לחלום שלו להיות תקליטן, רציתי שילמד במקביל לרצון והמאמצים שלו להיות די.ג'יי. הייתה לי הרגשה לא טובה אבל הוא אמר לי שאני תמיד דואגת. הוא נסע לנובה ביום שישי ולא ראיתי אותו יותר".
מירב שומרת שבת ולא שמעה דבר על מה שקורה בדרום. באותה שבת לקראת השעה 11:00 בבוקר היא שמה לב שיש המון צפצופים, שיחות והודעות בנייד ופתחה את הטלפון. הייתה שיחה מאבא שלה יונה חדד, שאמר לה כי יש מלחמה בדרום, והוא מנסה לאתר את אוראל.
מירב: "פתחתי את ההודעות וראיתי הודעה שאוראל שלח לי: 'אם משהו קורה לי תדעי שאת כל עולמי ואני הכי אוהב אותך בעולם'. ניסיתי להתקשר והוא לא ענה. אחר כך לא רציתי להתקשר כי חשבתי אולי הוא מתחבא והצליל של הטלפון יסגיר אותו. אחר כמה זמן שלחתי לו הודעה עם אות אחת. ואז ראיתי שהטלפון מנותק".
מירב, יחד עם בן זוגה הקודם שהגיע לסייע, נסעה לדרום והחלה לפקוד את בתי החולים באזור סורוקה וברזילי. היא סרקה את כל ההודעות והתמונות שהגיעו מנובה בתקווה למצוא את בנה. אחר כך חזרה הביתה והמתינה יומיים ארוכים לבשורה המרה.
טלפון לראש העיר
אלי שושנה, איש הנדל"ן מקרית ביאליק, קיבל באותה שבת שחורה טלפון מחבר ממושב פטיש בדרום שסיפר לו על האסון הכבד. במקביל קיבל שיחות מכמה תושבי הקריות שסיפרו כי הם מחפשים את יקיריהם ושאלו אותו האם הוא יכול לעזור באמצעות קשריו.
בלי לחשוב פעמיים שושנה נסע לדרום והגיע לשדות הקטל של רעים. שושנה: "היו מחזות קשים להבנה, אשר מלווים אותי עד היום. הגעתי למיגונית והיו שם המון גופות. התחלתי לאסוף תעודות זהות, פריטים שונים והבאתי הכל לחמ"ל בפטיש. בין החפצים ראיתי את תעודת הזהות של אוראל, והבחנתי שהוא מקרית ים.
"לצערי, הבנתי שאין שם סוף טוב, פניתי לראש עיריית קרית ים, דוד אבן צור, להכין עובדות סוציאליות בשביל המשפחה. לבסוף צלצלתי למירב ואמרתי לה שאיתרתי את תעודת הזהות של אוראל. שאלה מה קרה לו, אני ידעתי שיש בשורות לא טובות, אבל אמרתי לה שתצפה שהוא פצוע. לאחותה סיפרתי שיתכוננו לגרוע מכל. וזה אכן קרה".
מירב: "באו אחרי יומיים, בשעה 22.30, אמרו לי שזיהו את אוראל. הבשורה הקשה מכולן הגיעה. פניתי שוב לאלי, הוא סיפר לי שראה את אוראל ומה שבטוח שהוא לא סבל מייסורים ולא מעינויים. ואז שאלתי לראשונה על התיק שלו. הוא היה חלק ממנו, כל הזמן איתו. אמרו לי שבלתי אפשרי לאתר את התיק בין כל הפריטים שנאספו שם".
התיק של אוראל, כמו עוד עשרות אלפי פריטים של נרצחי נובה, נאספו על ידי חוקרי המשטרה והובאו ללהב 433 בלוד. כחצי שנה אחרי האסון בנובה, מירב ביקשה שוב את העזרה של אלי שושנה, כדי לאתר את התיק, וזה הסתייע דרך חבר שמשרת בלהב וקיבל לידיו תמונות רבות של תיקים שאותרו במקום.
שושנה: "המקרה של מירב נגע לליבי והחלטתי לעזור. קיבלתי המון תמונות, אבל התמונה הראשונה שראיתי ובה תיק שחור, אמרתי לעצמי שזהו זה. זה התיק. שלחתי למירב והיא אמרה לי, בטח, זה של אוראל". אחרי הזיהוי, הבטיחו חוקרי להב כי בתוך 60 יום יחזירו את התיק לאם וזה אכן קרה: אלי שושנה הסיע את מירב למשרדים בלוד ושם היא קיבלה בחזרה את התיק שהיה צמוד לבנה עד לרגעיו האחרונים. מבחינתה, זה היה סוג של סגירת מעגל.
רכבת הרים
איך את מתמודדת מאז?
מירב: "לפעמים אני חושבת שאני בסדר, אבל לפעמים מרגישה שאני מאבדת את זה. זה כמו רכבת הרים, המחשבה שלא אראה אותו שוב בחיים שורפת אותי".
את עובדת?
"אני מלווה אישה מבוגרת שעתיים שלוש ביום, יותר מזה לא מסוגלת. מנסה לחיות חיים נורמאליים, אבל זה מאוד קשה".
קראו עוד:
קיווית אולי שהוא חטוף? לפחות בהתחלה?
"רבים שאלו אותי את השאלה הזו. עכשיו אני כבר לא יודעת, אבל אז חשבתי שאם הוא חטוף, יש סיכוי שעוד אראה אותו, סיכוי כלשהו. נאחזתי בתקווה כי זה היה באותו רגע כל עולמי. הודעה על מוות זה סופי, אין תקווה. עכשיו אני חושבת שלא יודעת איך הייתי חיה עם הידיעה שהוא עובר שם ייסורים ועיונים. שאלה קשה. כשהגיעו אלי הביתה לבשר את הבשורה הקשה, התפללתי שיגידו לי שהוא חטוף".
את כועסת?
"ברור שאני כועסת. כועסת על הממשלה, על הצבא. זה משהו שהתבשל במשך שנים עד שהתפוצץ לנו בפנים ב-7 באוקטובר. זה מתחיל מהראש. אם אנחנו לא יכולים ללכת בלי פחד במדינה שלנו, בלי שיהרגו אותנו, זה נורמלי? מה, אנחנו באיזה מדינה באפריקה, בלי ביטחון אישי? המדינה אכזבה אותי, אין לי ביטחון כאן".
פורסם לראשונה: 08:02, 07.06.24
