ימים לא פשוטים עוברים על עדית הראל סגל (50) מהיישוב אשחר במשגב, שאחרי כחמש שנים של הכנות פיזיות ונפשיות, תרמה בשבוע שעבר כליה לפעוט כבן שלוש מעזה. "הכאבים, הם רק כאבים פיזיים, שאמנם לא פשוטים, הולכים ובאים, אבל אני מאושרת מההחלטה ומהמעשה, ומייחלת לשלום הילד".
סגל הראל, נשואה ואם לשלושה (23,15,10) גננת במקצועה, החלה כגננת באבטליון, ולאחר מכן עבדה גם ביובלים וביעד. בשנה האחרונה שימשה כגננת מחליפה.
"סבא שלי היה ניצול שואה, והוא תמיד אמר לי שלושה מסרים לחיים שלי: 'לא לוותר, להמשיך הלאה ולחיות חיים עם משמעות'. הייתי תורמת דם באופן קבוע, תרמתי שיער מספר פעמים וחתמתי על כרטיס אדי. אבל לא חשבתי על תרומת כליה".
בעקבות פטירתו של הסב, החלה להתגבש המחשבה. "שאלתי את עצמי מה סבא היה אומר. חשבתי שאין דבר משמעותי יותר מאשר לתת חיים למישהו, הבנתי שאת סבא לא אוכל להחזיר, אבל אולי אוכל להציל למישהו את החיים אם אתרום לו כליה.
"התעניינתי באנשים שתרמו כליה וראיתי שהם נשארו בסדר, יצרתי קשר עם עמותת 'מתנת חיים' של הרב הבר ומילאתי את הטפסים מבלי לשתף אף אחד. אבל אז בעלי ראה את הטפסים. בהתחלה הוא התנגד, אבל ככל שעברו השלבים, הוא ביקש שנודיע למשפחה. אחותי וגיסי התנגדו, גם הורי, אבל אבי יותר מכולם. היום אני מבינה שהוא עשה את הכל מדאגה גדולה, וחיכיתי שהוא יתרכך.
3 צפייה בגלריה
""מבחינה סימבולית עוז נהרג בעזה ואני אמורה לתרום חיים לילד עזתי. זה היה עוצמתי". עדית הראל סגל
(צילום: גיל נחושתן)
"עשיתי את כל הבדיקות וחיכיתי להתאמות. כששאלו אותי אם יש לי העדפות למי לתרום, אמרתי שחשוב לי רק דבר אחד: 'שיהיה אדם טוב'. התקשרו ואמרו לי שיש התאמה, ואני כמובן שמחתי, אבל אז האישה מהעמותה אמרה לי 'חכי, הוא לא משלנו', ואני אמרתי 'בסדר', והיא הוסיפה 'זה פעוט מעזה'. לא נבהלתי ואמרתי לה: 'הוא פעוט, הוא לא אשם, ואני בטוחה שהוא היה שמח להיוולד בישראל', ומיד הסכמתי".
בזכות התרומה שלה לפעוט כ' (משפחתו ביקשה לא לזהות אותו), הסתדרה תרומה נוספת. "מאוחר יותר התברר לי שאביו של הפעוט מעזה לא התאים לתרומת כליה עבור בנו, והיה מוכן לתרום כליה למישהו אחר, כדי שיתרמו לבן שלו. ובעצם, בכך שאני תרמתי לבן שלו, הוא תרם לאישה ישראלית, ככה שעוד מישהי זכתה בחיים".
"חושבת הרבה על עוז"
לפני כשבע שנים נפל סמ"ר עוז מנדולביץ ז"ל, חייל מעצמון, במבצע צוק איתן. "כשעוז היה פעוט, הוא גר עם הוריו באבטליון, והיה אחד הילדים בגן שלי באותן שנים. אני זוכרת אותו כילד שובב אבל שקט, שאוהב מוזיקה. כשהודיעו לי על מותו, זה היה שבר גדול. כגננת אני מסתכלת על הילדים ותמיד חושבת איפה הם יהיו במשך חייהם. אני מלווה אום במחשבות שלי גם בחייהם הבוגרים, ולכן כשעוז נהרג, היה לי שבר גדול, ואני חושבת עליו לא מעט.
"כשאמרו לי על הילד מעזה, מיד חשבתי על עוז, שהיה בגן שלי באותו גיל, דמיינתי את פניו של עוז. אחר כך הגיעו מחשבות נוספות: מבחינה סימבולית, עוז נהרג בעזה, ואני אמורה לתרום חיים לילד עזתי. הרגשתי שאני חייבת לדבר עם עופר מנדלוביץ', אביו של עוז. פחדתי שהוא יכעס עלי, אבל הוא מיד נתן את ברכת הדרך ואמר 'את עושה את הדבר הנכון'".
על פי רוב, לא נהוג בתרומת כליה אלטרואיסטית שהתורם והנתרם נפגשים לפני ביצוע התרומה. ההסבר העיקרי לכך הוא החשש כי ההחלטות של התורם יושפעו מהפגישה. "אני הבהרתי לכולם שאני חייבת לראות את הילד לפני הניתוח, קניתי לו בובה וספרים בערבית, והתכוננתי למפגש.
"כשהגעתי לבית החולים ביילינסון, הראו לי את אביו של הילד, שגם כן התכונן לניתוח תרומת כליה, והצגתי את עצמי. היה נדמה לי שהוא לא ציפה לראות מישהי כמוני, הוא מיד החמיא לי ואמר לי שאני יפה, נראה שהוא מרוצה ונרגע. הוא סיפר לי שהבן שלו נולד עם מחלה גנטית והוא עובר טיפולים. לבקשתי, הוא לקח אותי לראות את הבן שלו".
כ' אושפז בבית החולים לילדים שניידר הסמוך, ושהה במיטת בית החולים לצד אמו. "ברגע הראשון שראיתי אותו ראיתי גם סוג של דמיון שמזכיר את עוז, זה התאים למה שהרגשתי עוד לפני שפגשתי אותו, וזה היה מרגש.
"ניסיתי ליצור איתו קשר ודקלמתי לו שיר בערבית שהייתי מלמדת את ילדי הגן, והוא הסתכל עלי בעיניים מופתעות. אחר כך הוא רצה לישון, ואמא שלו כיבתה את האור ונשכבה לצידו. הוא ליטף את העגיל של אמו ואני ליטפתי אותו ושרתי לו שיר ערש בעברית, וכך הוא נרדם, זה היה רגע מרגש של חיבור אמיתי".
באותו יום קרה דבר נוסף שחיכתה לו. "כבר הייתי בטוחה שאני הולכת לניתוח עם המועקה על הכעס של אבי, אבל אז קיבלתי טלפון מאבא, והתחלתי לבכות מהקלה והתרגשות. אבא אמר 'אני אוהב אותך ושהיה לך בהצלחה', ואני אמרתי לו שחיכיתי כל כך לטלפון הזה. באותה נשימה, בחשש כבד, גם סיפרתי לו גם למי מיועדת התרומה. חששתי, כי אבי איבד את הוריו בפיגוע ברחוב בן יהודה בירושלים, בשנת 1948, אולם הוא קיבל את זה ולא התעכב על כך".
למחרת התבצע הניתוח, שעבר בהצלחה. "הודיעו לי שגם אצל כ' הכל נראה בסדר, אבל אז המצב הלך והתדרדר והחל מאבק שלם על החיים שלו, והוא אושפז בטיפול נמרץ. תחילה לא נתנו לי לראות אותו בגלל מצבו, אבל ביום האחרון שלי בבית החולים, לפני ששוחררתי הביתה, ביקשתי לראות אותו שוב.
"הזכרתי שיש לי תפר בגוף שמוכיח שאני כמו אמא שלו, תפר שמזכיר ניתוח קיסרי שעשיתי למענו, והכניסו אותי. הוא היה מחובר להרבה צינורות, חמוד וקטן, ואני מסרתי להורים מכתב שכתבתי לו, וביקשתי שיקראו לו כשיגדל".
בימים האחרונים עדכנה עדית כי חל שיפור משמעותי במצבו של כ', וכעת הוא מסתובב חופשי, משחק עם אמו ומצבו משתפר. "הוא עובר טיפולים שאמורים לסייע לגוף שלו לא לדחות את הכליה שלי, ואני מתפללת לשלומו".
