שנת 2019 הגיעה, אבל אמנון איתמר גוברין לא יכול היה לנחש שנכונו לו שישה חודשים מטלטלים במיוחד. אמנון, יליד חיפה שמרבית חייו עברו עליו כאן, גר בפרבר שקט של העיר סיאטל במדינת וושינגטון בארצות הברית, איש משפחה ומנהל מוצר בחברת מיקרוסופט. אבל אז הגיעה שיחת טלפון שגרמה לו לעזוב הכול ולטוס בבוקר המחרת לבית הוריו בחיפה.
כעת, אחרי שההורים נפטרו הוא מוציא ספר אישי וחושפני, "שישה חודשים" שמו, שמתמקד בתקופת החיים האחרונה של הוריו מנקודת מבטו, תוך שילוב זיכרונות עבר מילדותו, גם סביב אחיו שנהרג במהלך שירותו הצבאי בעודו נער.
צעקות הצילו
"צעקות 'הצילו' בוקעות מהצד השני של האוקיינוס. אני שומע את ורוניקה אומרת לאימא ברומנית, 'זה נוני. רוצה לדבר עם נוני?' וקולה הנשבר ומלא המצוקה של אימא, כנהמה של חיה פצועה, לא מגיב לשאלה. 'הצילו! מחזיקים אותי פה. כואב לי!' ובכי." (מתוך הספר).
אמנון עזב הכול עלה לטיסה לישראל והחל במסע שתחילתו ניסיון למצוא מרפא לאימו והמשכו מיצוי הזמן שנותר, כאשר ידוע שלאימו נותרו שבועות עד חודשים לחיות. מנקודת מבט אישית נחשפים בסיפורים הרגשות, הלבטים והדרך בה עוברים אמנון ומשפחתו עד לסוף המטלטל, תוך שילוב זיכרונות ילדות, חייו הקצרים של אחיו וסיפורי רקע על הוריו ברומניה ובישראל.
מה עבר עליך במהלך אותם שישה חודשים?
"זה התחיל בשיחת טלפון מוזרה באמצע הלילה מאימי במהלכה היה ברור שמשהו לא כשורה. אחרי כמה שבועות התבררה הסיבה, כאשר התגלה גידול ממאיר במוחה. בספר אני מתאר את התקופה הזו כשאני כל הזמן על הקו בין סיאטל לחיפה, בין הורים מזדקנים, שהיו לפתע זקוקים לעזרה, ובין המשפחה שלי בארה"ב".
"בור עמוק"
למה החלטת לחשוף את הסיפור האישי שלך?
"כאשר הייתי תלמיד כיתה י"ב, זמן קצר לפני סיום התיכון, אחי נפטר, והשאיר בור עמוק. במשך שנים הייתי עונה "לא" יבש לשאלה אם יש לי אחים ואחיות, והתרגלתי ללבוש מסכה כאשר התגלה הסרטן בראשה של אמי, החלטתי לנהוג הפוך. שיתפתי את דבר מחלתה עם המשפחה המורחבת והחברים, כדי שיוכלו לבקר אותה כאשר היא במצב טוב. הוצאת הספר לאור הייתה כדי שהכתיבה תישאר מעבר לקובץ שיכול להיעלם במחשב, גם כהנצחה למשפחתי ממנה נותרתי אחרון, וגם כעזרה לכל מי שעובר או עבר חוויות דומות".
איך זה לגור בסיאטל והלב בחיפה?
"חיפה היא הבית הראשון. זה המקום בו אני מרגיש אחרת מבכל מקום אחר בעולם ובישראל. כאן נולדתי, והתגוררתי עד לסיום לימודי ההנדסה בטכניון, בדירה ברחוב איינשטיין. למדתי ביסודי רוממה ובבית הספר התיכון אליאנס. חיפה הייתה ונשארה הבית שלי גם היום, כשאני כבר עשרים שנים בארה"ב. זה המקום בו נוצרו חברויות ששרדו שנים, או שהתחדשו אחרי עשרות שנים, המקום של התאהבויות צעירות ובוסריות, והמקום בו הכרתי את אשתי. זה המקום בו גיבשתי את זהותי, המקום בו למדתי לנהוג על גבעות חיפה כולל זינוק בעלייה בסובארו עם הילוכים. בחיפה למדתי לנגן בכינור ובמשך שנים התזמורת הסימפונית הצעירה של חיפה הייתה לי כבית".
מה אפשר ללמוד מהסיפור האישי שלך?
"אני מקווה שהספר ייתן נחמה והשלמה לכל מי שקורא אותו, והרגשה שלמרות הכול, כדברי הקלישאה, החיים ממשיכים. אני רוצה שכל קורא וקוראת ירגישו שהם שם איתי בחודשים הללו, בבית ילדותי, בבתי הקפה ובבתי החולים של חיפה, וכך גם ירגישו לא בודדים בקשיים דומים ושונים בהם הם נתקלים או ייתקלו. הספר בא לשבור את הרגשת הבדידות של התמודדות עם אובדן הורים. מטרתו היא לתת חיבוק, נחמה והשלמה לכל מי שעובר או עבר תקופה כזו בחייו".
קראו גם >>
