איך ממשיכים בחיים אחרי שאובדן נוגע בנו באופן שאין לו מענה? אורה זק נאלצה להתמודד עם השאלה הזו כבר לפני 44 שנים, כשהבינה שצחי, בנה הצעיר לוחם סיירת צנחנים, לא יחזור. "המחשבות עליו איתי יום יום, שעה שעה", היא מספרת, "והכאב? לומדים פשוט לחיות איתו". עבור זק, הזמן לא מרפא, הוא רק מלמד כיצד להמשיך לחיות לצד האובדן, עם המשפחה שנשארה, עם הילדים, עם החיים שממשיכים.
אולי יעניין אתכם:
זק, שלאחרונה סיימה שלוש קדנציות בראשות ארגון יד לבנים בקרית ביאליק, מלווה משפחות שכולות חדשות וותיקות ותומכת בהן מול האובדן הגדול ביותר שניתן לדמיין, מות ילד. "אין דבר יותר נורא מלאבד ילד", היא אומרת. אך יחד עם הכאב, היא מדגישה את הצורך להמשיך בחיים: "יש עוד ילדים בבית שצריכים אותנו, ולכן צריך להחזיק מעמד".
געגוע נצחי
במהלך כהונתה הקימה מחדש את האנדרטה לזכר החללים תושבי קרית ביאליק, יזמה חוגים ומפגשים לבני משפחות השכול, והובילה את מיזם "אלבום לכל נופל" בשיתוף תלמידי אורט. "כל שנה התלמידים נפגשים עם משפחות, אוספים חומרים ומנפיקים ספר מכובד שמנציח את סיפוריו של כל חלל", היא מספרת.
השנתיים האחרונות הגדילו משמעותית את משפחת השכול. איך התמודדת עם זה?
"זה הוסיף עוד ועוד כאב, עוד לוויה ועוד לוויה. רק לפני שבועיים הלכנו להלוויה של החייל בן ה-34 אריאל לובלינר, עם תינוק בן 9 חודשים. לא יכול להיות משהו יותר כואב ויותר נורא. היו לנו גם שני חללים חיילים בודדים, הם בחרו לגור בקרית ביאליק, משפחה אחת ממוסקבה ומשפחה מקזחסטן. יחד עם העירייה התארגנו לסייע למשפחות".
מה הרגע הכי קשה שהיה לך בשנתיים הללו?
"7 באוקטובר. ברגע שראיתי התקשרתי לאחת הבנות שעדיין ישנה. היא אמרה מה קרה כזה מוקדם? אמרתי לה תפתחי טלוויזיה. חשכו עיניי, הבנתי שכל כך הרבה חיילים נפלו ויפלו, וחטופים. אני מכירה חלק מהם.
"התקשרתי לחברה, ציפי, שהייתה מורה פה בקריה. היא עזרה לי בזמנו עם אלבום. יומיים אחרי תחילת המלחמה התקשרתי אליה והיא אמרה לי שהנכד שלה, אלון אהל, נחטף לעזה. הוא שם עד עכשיו, הוא חבר של הנכדים שלי. זה אסון נוראי. לא יודעת מה יהיה, אני מאמינה בעם ישראל, אבל לא מבינה איך זה קרה לנו. אף אחד לא יודע את התשובה. אסון, שבר. כל יום אני מתפללת שיחזרו החטופים, החיים והחללים, אחרת לא יודעת איך עם ישראל ימשיך לחיות".
עם של גיבורים
מה את מייעצת למשפחות שהצטרפו במלחמה הזו למשפחת השכול?
"אני לא נותנת עצות. אני מחבקת ומחזקת. אני יודעת בדיוק מה מרגישים, אני מרגישה כך כבר 44 שנים. מי היה מאמין שאפשר ככה לחיות כל כך הרבה שנים. אני אומרת מה שאני בטוחה שצחי היה אומר לנו שנמשיך לחיות. אני בטוחה שכל החללים היו אומרים למשפחות שלהם להמשיך בחיים. עם של גיבורים. אבל אני לא נותנת עצות".
מה למדת באופן אישי במהלך כל השנים הללו על התמודדות עם השכול?
"שהחיים ממשיכים גם אחרי שקורה אסון. טוב שיש ילדים אחרים שההורים תומכים בהם והילדים תומכים בהורים. אני זוכרת כשהביאו את הארון של צחי, הבת הקטנה יעל הייתה בת 13 ואמרה לנו תהיו חזקים, אנחנו נהיה חזקים בשבילכם. אני לא יודעת מאיפה ילדה קטנה ידעה לומר כזה משפט. ו-44 שנים אנחנו פועלים לפי המשפט הזה".
מה את מרגישה לאור מה שקורה במדינה, השסע הנוראי?
"מרגישה צער וכאב על המצב, אני מאמינה ומקווה שיהיו ימים טובים יותר לעם ישראל. אני לא דואגת לעצמי, עוד מעט אחגוג יום הולדת 90, אבל דואגת לנכדים ולנינים".
את שותפה למאבק של משפחות החטופים? מה את אומרת על אלו שתוקפים את המשפחות?
"אני הולכת בקריה לכיכר החטופים מדי פעם. הבנות שלי נוסעות לירושלים ותל אביב, מאוד פעילות. יש במשפחה חברים של החטופים. כואב מאוד היחס שהמשפחות מקבלות מחלק מהציבור. למה כועסים עליהן? כל הורה היה נלחם ככל יכולתו כדי להחזיר את הבן או הבת הביתה. אין לי מושג למה תוקפים, לא מצליחה להבין".
בעד עסקה כוללת עכשיו בכל מחיר?
"כן, את כולם להחזיר עכשיו. זה הדבר הכי חשוב ,את החיים ואת החללים. אחר כך נבוא חשבון עם מי שעוד צריך לעשות איתו חשבון. אבל צריכים את כולם הביתה. כל יום אני כותבת 'ושבו בנים לגבולם'. זה הכי חשוב, מי ייתן שזה יקרה כמה שיותר מהר".
את אופטימית לגבי עתיד המדינה?
"אני רוצה להיות אופטימית אבל קשה מאוד. הייתי השבוע שלושה ימים בירושלים, עיר מדהימה. כל פעם מגלה שם מקומות ודברים חדשים. והיה פיגוע נורא. אני לא יכולה לנבא מה יהיה, אבל אני מקווה שיהיה רק טוב".
חייל מצטיין
צחי זק שירת בחטיבת הצנחנים ומצא את מותו בסמוך לצומת גלילות, בהיותו בן 20.
נולד בישראל ב-10.12.1961, חסון, בלונדיני, עיני תכלת וחיוך של טוב לב. עליז ומלא חיים, למד בבי"ס "הבונים" ובחטה"ב הצפונית, וזכה לתעודת הערכה על פעילות חברתית. בתיכון חקלאי כפר גלים נבחר לחניך מצטיין, היה חבר ומדריך במחנות העולים, והדריך חניכים פעמיים בשבוע בקריה.
צחי אהב כדורגל, שיחק בקבוצת הנערים של מכבי ונבחר כ"שחקן הוגן", התנדב במשמר האזרחי והצטיין ביושרו וחריצותו. הוא חלם לבנות עם חבריו יישוב חדש בבקעה, וגילה מנהיגות טבעית.
בצה"ל שירת ביחידה נבחרת, היה חייל מצטיין, אחראי ונאמן. באחד הלילות, עם חזרת הסיירת מאימון חילוץ בני ערובה סמוך לצומת גלילות, נפערה דלת המשאית והוא נפל. חמישה ימים עמלו הרופאים להציל את חייו, וב-י"ב באב תשמ"א (11.8.1981) מת מפצעיו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בחיפה.
יהי זכרו ברוך
(מתוך "אתר הזיכרון" של עיריית קרית ביאליק)
