לכתוב על לזר שטיינברג בזמן עבר זה עבורי דבר קשה במיוחד. קשה משום שלזר מסמל עבורי (ועבור אלפי ילדים אחרים בקריות) את הילדות הכי יפה שאפשר לחוות. כילדים בשנות ה-60 היה המאמן לזר עבורנו כל מה שהכדורגל סימל. כיף, משמעת, חינוך וחוש הומור.
הדמות הראשונה שנתקלו בה ילדי הקריות שרצו לשחק בקבוצת הפאר דאז הפועל קרית חיים היתה המאמן לזר. הוא זה שחרץ דין וקבע מי מבין המאות מתאים להצטרף לקבוצת הנערים והילדים, ומי ייאלץ לחזור הביתה ולנסות את מזלו בעונה הבאה. (תשאלו את מאקי גבאי, שנאלץ לנסות את מזלו כמה פעמים עד שלזר התרצה וקיבל אותו).
כאשר פגשנו לראשונה את לזר במגרש הישן בקרית חיים, היינו מוקסמים ונדהמים. יושב לו על הדשא אדם קצת ג'ינג'י, ותוך כדי ישיבה הוא מקפיץ כדורים כאילו היה מינימום פלה. אחר כך התברר לנו שזו לא בעיה עבורו, כי הוא הגיע מברזיל, ושם כילד למד את ההקפצות הללו.
למעלה מ-40 שנה חלפו מאז התאמנו ילדי שנות ה-60 וה-70 אצל לזר בקרית חיים. מעבר לשיטות האימון שידע להעביר בכיף, וגרם בכך לילדים להמתין ליד חדר ההלבשה שעתיים לפני האימון עם התרגשות גדולה בלב ובצפייה מתוחה לכיוון הכביש, ממנו הוא אמור להגיע רכוב על אופניים.
במבט לאחור ניתן לומר שמבלי להתכוון הפך לזר באותן שנים גם לסוג של משקם. באימונים ובקבוצות שלו שיחקו נערים שהגיעו מרקע קשה והיו על סף הפשע, ולעיתים גם בתוכו. אלא שמבחינתו של לזר, כולם היו שווים, ובדרכו בעזרת הכדורגל ושילובם בקבוצה, הוא החזיר אותם, אפילו מבלי לשים לב, לדרך הישר.
שחקני עבר רבים עברו תחת ידיו. חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. לזר, שהגיע לארץ מברזיל ביחד עם חברו משה לי'צ'ינסקי, עבד בנמל, שיחק כמגן בקבוצה הבוגרת של הפועל קרית חיים וכמובן אימן את קבוצות הילדים, נערים ונוער של האגודה.
הסחסל, הבותניים והקוצה
רשימה שמות חלקית של השחקנים שעברו תחתיו יכולה להכיל ספר, ולכן אזכיר רק מעטים. מבין הקרייתים ניתן לציין את יהודה פוליקר, מתי שפירא, שייע שוורצברג, משה אנגרסט, שמואל טראו, דוד בן נתן, איציק אייכנר, מנשה ששון, אלי דהן ועוד. לאחר מכן, כאשר בערוב הימים עזב את קרית חיים שהתפרקה, עבר לזר למכבי חיפה, ושם עברו תחת ידיו האמונות גם ראובן עטר, אייל ברקוביץ ומאוחר יותר גם יניב קטן.
למרות שהיה בארץ שנים רבות, הוא לא הסתדר כל כך עם השפה העברית. בעקבות כך נהג לזר לשבש מילים שגם היום, 49 שנה אחרי, חניכיו עדיין משתמשים בהם.
כך למשל השתרשו הביטויים: "אם אתה לא משהק (משחק) טוב אני מושיב אותך תיכף ומיד על הסחסל" (ספסל). "מה זה, אולי תתחיל להזיז את הבותניים" (מותניים).
וכמובן שאי אפשר בלי המילה הבאה שהיתה שגורה בפיו ונשארה במוח של כולנו, ובה אנחנו משתמשים היום בפגישות בין שחקני העבר. לזר לא היה מסוגל לומר קבוצה, הוא פשוט שיחרר את האות ב' לדרכה, ומבחינתו זו היתה "קוצה".
בשנים האחרונות, כאשר כבר לא אימן והיה מגיע לחופשות בקרית בנימין, שם מתגורר בנו, היינו נפגשים מדי פעם ומעלים זכרונות עבר. על כוסיות וודקה וסיגריות היה לזר נהנה לשמוע מה קורה עם "ילדיו" השחקנים שחלקם כבר הפכו לסבים, מי אמר למי ומתי נאמר.
להיפרד מלזר עבורי זה להיפרד מחלק מהילדות שמלווה אותך לאורך כל החיים. כעת חלק ממנה הלך לעולמה ביחד עם לזר. לא נשכח אותך לזר, היית הגדול מכולם. ועל זה חותמת בוודאי כל ה"קוצה".
