מתן לוי, לוחם מילואים שאיבד את ראייתו בלחימה בעזה הוא זה שהעניק לשחקני מכבי ת"א את צלחת האליפות בשבת האחרונה בבלומפילד. אופיר אנגל, ששוחרר משבי חמאס, הוא זה שהניף את גביע המדינה בו זכתה הפועל ירושלים בכדורסל ביום חמישי שעבר.
אין, ולא תהיה, סצינה שממחישה את השנה הזו ואת המציאות המטורפת של חיינו כמו המחווה המרגשת של הפועל ירושלים כדורסל ומכבי ת"א כדורגל. הרעיון הזה אמנם נולד כדי להודות ללוי ולאנגל על ההקרבה שלהם ועל היותם הישראלי היפה, אבל הוא גם הדהד מסר שנראה כי רק מי שחי כאן יבין - שכל שמחה במדינה הזו, מאירוע משפחתי ועד זכיה בגביע או באליפות, היא בעירבון מוגבל נוכח ההרוגים הפצועים והחטופים, ששוברים את הלב של כולנו.
שכל צעקה אחרי גול או סל מכריע, שבימים כיתקונם היו יוצאים מלוא הגרון, מאבדים ווליום, כי למי יש חשק וסיבות לשמחה כשאנחנו מוקפים בסיפורי זוועה וטרגדיות שמבקרות כמעט בכל בית בישראל, בכל משפחה מורחבת או מעגל חברים קרוב או רחוק?
הכדורגל שלנו הוא ממש לא "הליגה השישית בטיבה באירופה", כדברי המשפט של יו"ר ההתאחדות לשעבר אבי לוזון, יותר מדויק הליגה ה"שישים ומשהו" באירופה. אנחנו לא מגיעים לטורנירים גדולים וכל העסקונה שמנהלת את הענף כבר הפכה את כולנו לאדישים לכל מיני מחדלים. אבל זה עדיין שלנו.
עם אוהדים שהם חיילים, אוהדות שהן חטופות, משפחות שהזיכרון האינסטינקטיבי שלהם מהאוצר היקר שלהם שנפל על המולדת זה המשחק האחרון בו נכח ואו הפוסטר הצהוב הירוק האדום הכחול או הכתום שהיה תלוי לו בחדר. למכבי ת"א כדורגל והפועל ירושלים כדורסל מגיעות מחיאות כפיים לא בגלל שהם זכו בתואר, אלא בגלל שהם הראו ברגע אחד מכונן שהלב של כולנו כואב בגלל אותם הדברים בדיוק.
שיפודי התקווה
מחזור אחד לסיום העונה החליטו בבני יהודה לפטר את המאמן עומר פרץ ומי שיעמוד על הקווים במשחק הסיום הם ערן סאסי, אלעד גבאי ואיציק עזוז בניסיון האחרון לעקוף את עירוני טבריה לה יחס שערים עודף על הכתומים.
טבריה תתארח היום (יום ו') בהרצליה, בני יהודה באום אל פאחם, כל זאת כאשר בטור שערי הזכות לטבריה עדיפות של ארבעה שערים.
לא ברור מה היה כל כך דחוף לאנשים ברחוב האצ"ל להחליף מאמן ל-90 הדקות האחרונות של העונה. הרי גם אם עומר פרץ איבד במידה מסוימת את הקסם מול שחקניו, וגם על הדרך יתרון של שבע נקודות פער מהמקום השלישי - הרי הוא זה שהוביל את בני יהודה לסיטואציה בה היא נאבקת על כרטיס לליגת העל עד הרגע האחרון.
מוסרית, וגם מקצועית, צריך היה לתת לו לסיים את העבודה גם אם הסיום יהיה עגום.
אי אפשר לקחת עונה שלמה ולכווץ אותה למשחק אחד הגם שבדרך כלל מאמנים מנצחים במשחק הבכורה שלהם. הרי אם בני יהודה תפתיע את כולם ותחגוג באום אל פאחם עליית ליגה, פרץ הוא אחת הסיבות העיקריות לכך. אם תפספס את הרכבת (או שמא כבר פספסה) זו בטח לא תהיה אשמתם של סאסי, גבאי ועזוז.
אם בבני יהודה חשבו שפרץ הוא לא התשובה ליעדים של המועדון, היו צריכים להיפרד ממנו לפני שלושה-ארבעה שבועות. אם חשבו שהעסק הזה גדול עליו, למה החתימו אותו לשלוש שנים. אם הם חושבים שחייב להיות שינוי מיידי, למה חיכו עד עכשיו? זה קצת מזכיר את מה שקרה בהפועל ת"א כשהחליפו את יוסי אבוקסיס בסלים טועמה. כשכבר החליטו בבלומפילד שטועמה יעמוד על הקווים, לא נשאר הרבה לשנות בשני משחקים. אז תארו לכם כמה מרחב התמרון הוא צר במשחק אחד.
מעניין אם פרץ, הידוע כג'נטלמן אמיתי, מתפלל שקבוצת לשעבר, בני יהודה - תבצע מהפך בצמרת, או שמא הוא יחזיק אצבעות לטבריה. אחרי הכל, עם כל הכבוד לג'נטלמניות (ולמענק העלייה בחוזה שלו) מאמנים הם גם בני אדם וזה מאד טבעי שהם ירצו שויתור עליהם יתפוצץ למעסיקים שלהם לשעבר בפרצוף.
מתי לחזור?
כל כלי התקשורת דיווחו שיוסי אבוקסיס פנה להפועל ת"א להחזיר אותו לקווים ולהיות המאמן שלה בליגה הלאומית. מדובר, עם כל הציניות שפשתה בקרב עיתונאי הספורט, במהלך מתבקש מבחינתו של המאמן המפוטר וזאת מכמה סיבות: הראשונה היא כי אבוקסיס יוכל לטעון בכל ערכאה משפטית במידה והפועל ת"א לא תשלם לו 1.5 מיליון שקל כפי שמגיע לו על פי חוזהו, כי נהג בתום לב והסכים לחזור ולעבוד במועדון שפיטר אותו ולקיים את החוזה שלו כלשונו.
השניה - אבוקסיס יודע שהדרך הכמעט יחידה שלו לתחילתו של קאמבק מפואר הוא להישאר במועדון גדול, לבצע בו תיקון בדמות עליית ליגה ואולי גם להמשיך בו בשנים הבאות בליגת העל. הרבה יותר עדיף מאשר לקבל למשל, את בני ריינה בשלהי נובמבר.
אבל מי שמכיר את אבוקסיס יודע שיש כאן עניין נוסף: המאמן פשוט לא מסוגל לשבת בבית. הוא חייב לקום בבוקר לאימון. זו הסיבה שכל מי שהפציר בו כשעזב את בית"ר ירושלים לשבת בבית עד הקיץ ואז להתחיל מחדש, מאשר להסתכן בהפועל ת"א ואז לפתוח מחדש חשבון ישן עם היציע המזרחי בטדי - פשוט נדחה על הסף.
אבוקסיס ידע כמעט תמיד לקבל החלטות נבונות לניווט קריירת האימון שלו. פעמיים הוא טעה בענק: כשעזב את באר שבע וכשנפרד מבית"ר ירושלים לטובת הפועל ת"א. הרעיון שלו לחזור להפועל, כנראה השיב את שיקול הדעת שלו למסלול. לרוע מזלו, זה נראה עכשיו מאוחר מדי.
קראו גם:
הווינרים
עירוני קרית שמונה חגגה ביום שישי שעבר את חזרתה לליגת העל. עניין די שגרתי בימים כתיקונם, הרי הקבוצה של איזי שרצקי היא מהאיכותיות ביותר בליגה הלאומית וסומנה עוד בקיץ שעבר כמי שתחזור לליגה של הגדולים תוך עונה. אז מה בדיוק הסיפור?
הסיפור הוא שקרית שמונה והצפון כולו כבר שמונה חודשים כבר לא חלק, בעל כורחם, ממדינת ישראל. הם מפונים מבתיהם, לא יודעים איך ומתי יאספו את השברים שהחיזבאללה המיט עליהם, ומרגישים בעיקר כאילו לאף אחד בין מקבלי ההחלטות בירושלים לא אכפת מהם.
עירוני קרית שמונה התאמנה עונה שלמה בהרצליה ונתניה לסירוגין. נדדה כמו קבוצה זרה במחוזות מדינת ישראל. במידה רבה אחד היא כמו כל אזרח תושב הצפון שמנסה לנהל שגרת חיים כשעקרו אותו מביתו, מעבודתו מהסביבה הטבעית שלו. בכל מועדון ספורט שחי במציאות כזו, קרית שמונה היתה אמורה להעביר איכשהו את העונה עם כיתוב על החולצה של 'תכף נשוב, כשתיגמר המלחמה'. אלא שבפועל היא הכניעה כל יריבה, כי זהו בדיוק ההבדל בין ווינרים ללוזרים: הראשונים מתעלמים מנתוני הפתיחה בדרך למטרה, השניים מחפשים אליבי בערך אחת לשבוע.
את מי זה מצחיק?
"הו, תכניסו טוב לראש. יום שישי, ערוץ חמש, שעה שלוש". זה מה ששרו אוהדי בית"ר ירושלים בטדי ביום שני האחרון עם מסר ברור לסיבה למסיבה: הפועל ת"א ירדה ליגה, אז יאללה, חאפלה.
ובכן, אין פתטי מהשטויות האלה. לשמוח לאידה של יריבה ספורטיבית זה סבבה. לרצות שהיריבה העירונית או היריבה ההיסטורית תתרסק, זה טבעי. מהחומרים האלה עשוי ספורט.
אבל בואו ננתח את זה רגע לעומק: בית"ר ירושלים נשארה העונה אך בקושי בליגת העל. לפני שני קייצים היא היתה כפסע מירידה לליגה א' בגלל היעדר בעלים ובעיות בכל הקשור לבקרה התקציבית. העונה היא ניצחה פעמיים בלבד בטדי ואפילו לא פעם אחת בשנת 2024. השער האחרון של הצהובים באצטדיונים הביתי לפני יום שני האחרון היה ב-4 בפברואר. אכן, אימפריה.
אז לפני שאתם רוקדים ושולחים את הפועל לקחת תרמיל ולטייל בארץ ישראל תזכרו שכבר שנים אתם לא בפלייאוף העליון, וכן ששנים רבות יותר אתם פשוט לא פקטור במאבק האליפות. שכבר שנים אתם גם מזגזגים בין בעלים שעל חלקם, עדיף לוותר.
בקיצור, לא נעים להגיד, אבל עם כל האיבה ההיסטורית, אין מועדון בליגת שכל כך דומה להפועל ת"א כמו בית"ר ירושלים. ובינינו, הדבר שהכי יהיה חסר לאוהדים בטדי בעונה הבאה זה מפגש מול האדומים.
אתם אמרתם
"חניתי בקרית שלום ולידי חנה שחקן צעיר עם סוסיתא ישנה כזו"
אייל ברקוביץ' נפרד משרן ייני שפרש השבוע ('וואלה ספורט')