לא מזמן נסע משה רן (84) עם בת זוגו לטיול בנורבגיה. תוך כדי הפלגה בין הנופים הדרמטיים והכפרים השלווים, הבחין פתאום בילד שמקליד על מסך בעברית.
"התחלנו לדבר, שאלתי אותו אם יש קבוצת כדורגל במקום מגוריו, והוא ענה שלא, אבל אמר שהוא אוהב כדורגל. שאלתי אם שמע את השם אבי רן והוא זינק 'אלוהים, מאיפה אתה מכיר את אבי רן'". משה רן הושיט לילד צילום של בול עם תמונתו של אבי. "הוא התרגש כאילו נתתי לו את האונייה כולה", סיפר משה בהתרגשות. "החברה שלי לא הצליחה לעצור את הדמעות. 'תראה מה זה', אמרה לי, 'אנחנו בסוף העולם, וגם כאן יש ילד קטן שיודע מי זה אבי רן'".
השבוע מלאו 35 שנים למותו של השוער האגדי של מכבי חיפה ונבחרת ישראל, אבי רן, שנהרג בתאונת שיט בכנרת. באוגוסט הקרוב הוא אמור היה לחגוג יום הולדת 59, אבל אצל אביו הזמן קפא ב-11.7.1987, יום שבת, בחוף גיא בטבריה. רן היה אמור להשתתף בשבוע שלאחר מכן במשחק של "כוכבי העולם", ורצה להירגע בפעילות ספורטיבית אחרת. הוא יצא באופנוע ים לכיוון מרכז הכנרת, כשסירת מרוץ פגעה בו בעוצמה. צוות טיפול נמרץ שהגיע למקום קבע את מותו.
"הייתי במסעדה שלי באותה שבת", שחזר השבוע משה, "כשאחי נכנס ואמר 'בוא נלך הביתה, אבי נפצע'. אמרתי 'אבי לא נפצע, אבי לא יכול להיפצע'. ידעתי איזה אתלט הוא, כי גם אני הייתי שוער בהפועל חיפה, ואני לימדתי את אבי לזנק על כדורים. ידעתי למה הוא מסוגל, ולא האמנתי שזה יכול לקרות. אני זוכר ולא זוכר את היום ההוא. אני יודע שהיתה שיירת מכוניות שהגיעה מבניין אגד הישן עד לבית שלנו בדרך הים, של אלפי אנשים שבאו לנחם אותנו. גם הנשיא שלח תנחומים. אבי היה מגדולי העולם, ואת זה לא אני אמרתי, אלא אנשים אחרים.
"מה שקרה לנו זה גורל. אני לא יכול לקרוא לזה אחרת. טוב להאמין בגורל, בעיקר ברגע שלא מצליחים לפרש דבר שקרה. הייתה לי אישה נפלאה ובית לתפארת, דניאלה אשתי הייתה בשלנית אלופה. כשמכבי חיפה הביאו את ציון מרלי, אבי הזמין אותו אלינו לשבת הראשונה שלו בחיפה, ומרלי נשבע שלא ישכח לעולם את הערב ההוא.
"האסון פירק את הבית שלנו לגורמים. דניאלה לא הזילה דמעה שנתיים, כאילו היתה בשוק ולא הבינה מה קרה. ואז, כאילו מישהו הדליק גפרור בתוך חבית חומר נפץ, היא חלתה, ובהמשך התגרשנו. כבר שנים שאנחנו לא ביחד".
"הכי יפה, הכי מהיר"
משה רן נולד בעיר אורפה שבטורקיה, עלה לישראל כשהיה בן 12 וגדל בשכונת חליסה. את דניאלה הכיר דרך החברים החיפאים והגיע לאסוף אותה על אופנוע המצ'לס שלו, "שהיה הכי יפה והכי מהיר בעיר". הם התחתנו ב-61', ונולדו להם שלושה ילדים ושני נכדים: אבי, שמואל (56), עובד בחברת אתוס של עיריית חיפה, ומירב (52), עורכת דין, נשואה ואם לשניים המתגוררת בזכרון יעקב. את שם המשפחה המקורי, רקדזון, קיצר ל-רן, "כאילו היתה לי אינטואיציה שאבי יתפרסם ויזדקק לשם יותר קליט".
"שמואל לא התחתן אחרי מה שקרה לנו", אומר משה. "הם היו אחים כל כך קרובים. אני עולה בכל שבוע לקבר שלו בכפר סמיר ומדליק נר לעילוי נשמתו, ואם לא מסתדר, אני מדליק נר בבית. במפגשים המשפחתיים שלנו אנחנו פחות מדברים עליו, כי זה פחות קשה כשלא מדברים. אני גם לא רואה ספורט בטלוויזיה, פשוט לא יכול. זה מיד מחזיר אותי לימים ההם. קשה לי גם להסתכל על התמונות באלבומים".
בשנים הראשונות התגוררה המשפחה באזור גשר פז בחיפה, ומשה, שהיה בעבר שוער בהפועל חיפה, רשם גם את בנו הבכור לקבוצה. "אחרי שעברנו דירה, ובגלל שהיו לי עסקים ולא יכולתי להמשיך להביא אותו למגרש בקרית חיים, היה קל יותר להגיע למגרשים של קרית אליעזר, ועברנו למכבי. הייתי יושב עם אבי ומלמד אותו את הטכניקות, ועד היום אין שוער בעולם שיכול לקחת כדורי גובה כמו שהוא ידע. לימדתי אותו את חוקי הפיזיקה ואיך עוקבים אחרי הכדור עד לנקודת השיא שאליה הוא מגיע, וכשהוא נעצר לשבריר שנייה - זה הרגע לזנק לעברו, ואז אין מצב שמפספסים. אבי היה גם הסיבה לכך שהפסקתי לעשן, אחרי שעישנתי ארבע חפיסות ברודווי ארוך ביום.
"מישהו זרק לי שראו את אבי עם סיגריה, ואני אמרתי לעצמי שאני אידיוט מושלם: מרביץ תורה לבן שלי נגד עישון, ונותן לו דוגמה הפוכה. באותו יום ניגשתי אליו ואמרתי, 'אבי תראה, זו הסיגריה האחרונה שלי'. מאז לא נגעתי יותר בסיגריות, גם לא כשנהרג שלוש שנים לאחר מכן, כי זו היתה מילה שנתתי לו".
משה רן, המוכר מאוד בחיפה ולא רק כאביו של, היה במשך שנים בעל מוסך לאופנועים, ובהמשך פתח את מסעדת "הצדפה" שהגישה דגים ופירות ים.
ואז נקלעת לקשיים כלכליים.
"לא פשטתי רגל. החלטתי להיכנס לעסקי המסעדנות ואפילו בישלתי, מה שלא עשיתי אצל אמא שלי ולא אצל אשתי. המסעדה היתה במיקום מצוין, בשדרות בן גוריון מתחת לכיפת הזהב, ואני לומד מהר. נהגתי להקשיב לפנטזיות הקולינריות של הישראלים שחזרו מחו"ל, ואז ניסיתי לייצר את הדברים אצלי במטבח. אבל אחרי אבי הכל נהיה קטן ולא מעניין, היו משברים, ולא עמדתי בזה יותר. המסעדה עבדה הרבה שנים עד שהחלטתי לסגור בסביבות שנת 2000. היום המקום מושכר ואני חי מדמי השכירות.
"במסעדה התיידדתי עם משה כחלון, ולקחתי אותו איתי לכל משחק של אבי, וכשהוא הפך לשר האוצר, התיידדתי דרכו גם עם ביבי. אני ביביסט שרוף, האבא של הביביסטים. אני משווה את ביבי לשלמה המלך בחוכמתו".
אתה פעיל פוליטית?
"מעורב בשטח. מקושר להמון אנשים. והפעם אני הולך על סמוטריץ' ובן גביר, כי אנחנו חיים במדינה שצריכה יד חזקה".
"הצחוק טוב ללב"
לאחר הגירושים עזב משה את הבית, והיום הוא מתגורר בדירה צנועה בבניין רכבת בקרית אליעזר. מחוץ לבניין חונה הקטנוע שלו, ועל מדף בסלון מונחת ערימת קסדות. במרפסת יש אוסף של גביעים, מדליות, תמונות של השוער הצעיר, כולל גביע כדורגלן העונה של עיתון חדשות לעונת 85-86', ותמונות עם גלית עטיה, שהיתה חברתו הצמודה.
"היה לנו קשר טוב עם גלית, אבל קשה לי כשאני רואה אותה. אני חייב לשמור על עצמי כדי להמשיך להנציח את אבי. יש מגרשי אימונים על שמו, גביע המדינה לנוער על שמו. יש המון ילדים שקוראים להם אבי רן, אפילו במגזר. הייתי בעשרות בריתות של ילדים כאלה. גם היה לנו מקום מוסכם בטבריה להקמת אנדרטה לזכר אבי, ואז ראשת העיר שלנו הסכימה שהסמל של חיפה יהיה בחיפה ולא בטבריה, והקצתה לנו את המקום הכי טוב שיכול להיות, כיכר מרכזית מעל לאצטדיון קרית אליעזר".
העובדה שאנשים זוכרים את אבי ויודעים מי הוא, יש בה נחמה קטנה?
"אני לא מחובר לרשתות החברתיות, אבל אמרתי פעם שאבי זה היסטוריה, ואמרו לי שהוא באמת נכנס להיסטוריה של חיפה. יש בזה נחמה קטנה, אבל זה פצע שלא מגליד, וככה זה יהיה עד היום האחרון שלי. אני חי את זה".
חברים שלו נשארו בקשר?
"בהתחלה היו איתנו בקשר, ואז מישהו אמר לי שזה כמו אבן שזורקים לבריכה, והמעגלים הופכים לקטנים יותר ויותר, עד שהמים שקטים לגמרי. גם אני עושה עכשיו אזכרות יותר צנועות, פעם השקעתי ופרסמתי מודעות. היום אין לי כבר כוח נפשי".
בקרב חבריו הוותיקים, שמקיימים ישיבות פרלמנט במרכז קרית אליעזר ומשחקים קלפים בחוף דדו, משה רן נחשב לבדחן בחבורה, כזה שממציא בדיחות ויודע לספר אגדות וסיפורים. "לפעמים אנחנו מתחרים בינינו מי מדבר יותר שטויות", הוא אומר, "כי הצחוק טוב ללב ועוזר לשכוח. חוץ מהמפגשים החברתיים וההנצחה, התנדבתי גם במשמר האזרחי ובמשטרה, ובישלתי בהתנדבות במוסד לילדים עם צרכים מיוחדים. אומרים שלעשיר אין אף פעם כסף ולבטלן אין זמן, ואני בטלן שיש לו זמן.
"אף אחד לא גילה עדיין מהו סוד החיים, אבל אני משאיר את אבי בתודעת האנשים עם פעולות ההנצחה ועם זה שאני מדבר עליו. אני חי את זה, וזה נותן לי את האנרגיות להמשיך".
