את משחקי טניס השולחן באולימפיאדה בטוקיו תראה ניקול טרוסמן (22) מקרית מוצקין, אלופת ישראל בשש השנים האחרונות, מסלון ביתה. "ענף הספורט הזה כבוש כולו על ידי הסינים והסיניות, היפנים והיפניות, שתופסים כמעט את כל 200 המקומות הראשונים בעולם", היא מסבירה.
"בכל אליפות עולם או אולימפיאדה הם בעלי המדליות כמעט במלואן. הם שולטים בענף הזה כבר עשרות שנים, וקשה להגיע לרמה שלהם. היו לי שאיפות להגיע לאולימפיאדה, אבל נפצעתי, ואחרי שהחלמתי, עם הקורונה, נאלצתי להפסיק פעילות תקופה ארוכה, וידעתי שלא אצליח להגשים את החלום ולהגיע לאולימפיאדה. לא רק שנעצרתי, בגלל שלא התמודדתי, התדרדרתי במיקום העולמי. השלמתי עם זה".
גם לולא הפציעה והקורונה, רוב הסיכויים שלא היתה מגיעה למשחקים האולימפיים. "זה חלומו של כל ספורטאי, בכל ענף, אבל גם אם הייתי מנסה לעבור את הקריטריון הישראלי, הוא הרבה יותר גבוה מהקריטריון של הרבה מדינות בעולם, כך שמראש ויתרתי".
ספורטאית עילוי
אביה סרגיי, מאמן טניס שולחן בקרית אתא, הכניס אותה לתחום בגיל שש. "הייתי בכמה חוגים עד שהחלטתי ללכת על טניס השולחן. אמא ואבא דחפו שאשתתף בשחייה ועוד חוגים, אבל אבא זיהה את הפוטנציאל שלי במקצוע". ואבא לא טעה. בגיל נערות כבר הייתה ניקול מדורגת ראשונה בעולם במשך 10 חודשים, וזכתה במדליית זהב בזוגות ובזוגות מעורבים. היא דורגה שלישי באליפות העולם לקדטיות, ומקום שני בטופ 10.
באליפויות עולם ואולימפיאדות לנוער דווקא כן השתתפה, שם דורגה במקום ה-16 בעולם לגילאים שונים. בשיא, דורגה בין 160 הטניסאיות הטובות בעולם.
האב סרגיי, שמאמן את ניקול עד היום, מודה שהוא לפעמים נמצא במלכוד מהתפקיד הכפול. "אני חייב לעשות את ההפרדה, ולפעמים זה בלתי אפשרי. מצד אחד טוב להיות קרוב ומעורב, ומצד שני, בכל מצב אני יודע איך היא היתה מוכנה למשחקים, או מה חסר כדי להגיע מוכנה".
לקראת גיוסה לצה"ל קיבלה טרוסמן הכרה כספורטאית עילוי, מה שאיפשר לה לשלב שירות עם תחרויות, וגם שלוש שנות אימון באוסטריה ובגרמניה. אבל דווקא כשהייתה בדרך הנכונה לטופ 100 בעולם, בשנת 2015 נפצעה פציעה קשה, ורק שנה אחר כך התאוששה ממנה.
האליפות נדחתה
בפעם האחרונה זכתה באליפות הארץ בשנת 2019. "בגלל הקורונה, בוטלה תחרות האליפות שאמורה הייתה להיערך ב-2020, וכרגע לא ברור מתי תתקיים זו של 2021, אולי באוגוסט, אולי באוקטובר, ואולי בכלל בעונה הבאה".
הקורונה פגעה בך?
"בצורה קשה. מזה שנתיים אני מאמנת בעמותה לקידום הספורט בקרית מוצקין, בנוסף להיותי שחקנית במוצקין ובנבחרת ישראל. כשהקורונה פרצה, כל הפעילות של הקבוצות השונות שאימנתי הופסקה באחת, הילדים היו מאוכזבים. טניס שולחן אינו ענף ספורט שניתן להעביר בו הדרכות דרך הזום. כספורטאית סבלתי מכך שהליגה לנשים הופסקה באמצע, ואז הופסקה לחלוטין. גם השכר בגין ההשתתפות בליגה הופסק".
למרות הכל, לא חשבה ועדיין אינה חושבת על פרישה. "זה חלק מחיי, אני אוהבת את הספורט הזה. נרשמתי ללימודים, אבל גם אז לא אפסיק לגמרי, רק אקטין משמעותית את שעות האימונים ואתמקד בלימודים".
למה לדעתך הענף לא צובר פופולריות עם השנים?
"לצערי זה נכון, הספורט הזה לא מקבל את הפרסום שמגיע לו, הוא יותר עממי ספורט כזה, שעושים במהלך שהייה בקאנטרי, אבל מבחינה מקצועית הוא ממש לא נחשב. לדעתי אין הרבה חשיפה, אילו הייתה לו חשיפה כמו לבתי ספר לכדורגל, בני נוער רבים היו מצטרפים והענף היה מצליח להתרומם. אפילו כדורעף, ג'ודו וענפי ספורט אחרים שהם לא ענפי כדור זוכים ליותר חשיפה, ואז גם להרבה יותר ילדים פעילים, מה שמביא הישגים. אני מצידי אמשיך לעשות כל שביכולתי בשביל לקדם את הענף ולהעמיד אותו בחזית ההישגים של הספורט הישראלי".
פורסם לראשונה: 08:32, 24.05.21
