כשהכדורגל הישראלי מחבק
15.02.25. אחרי 498 ימים בשבי החמאס, יאיר הורן משתחרר לחופשי ומבקש שהמסוק שמטיס אותו לישראל יעבור דרך אצטדיון טוטו טרנר.
הורן, אוהד שרוף של הפועל ב"ש, הוא רק דוגמא אחת לכוח ולחיבוק שהעניק הכדורגל הישראלי לחטופים ומשפחותיהם. הורן גם עלה לפודיום עם מיגל ויטור כדי להניף את גביע המדינה בו זכתה ב"ש במאי השנה.
במכבי ת"א קיבלו בטקס מרגש את אמילי דמארי. בית"ר ירושלים אירחה את מאיה ואיתי רגב ועלתה במדים כתומים כמחווה למשפחת ביבס. הפועל חיפה אירחה את רומי גנון. מכבי נתניה את עומר ונקרט. וזה רק על קצה המזלג.
יש אינספור דברים שלילים בכדורגל הישראלי. הקומבינות, השכונתיות, הקללות והאלימות ועוד. בכל מה שקשור למשימה הלאומית של תמיכה במשפחות החטופים, פצועי צה"ל ומשפחות שכולות - כל המועדונים עשו דברים שגרמו לכולנו לדמוע ולהצדיע. זה הוכיח שוב, כמה יש בכוחו של הכדורגל לחבר. עד כמה בעת הדימום הבלתי פוסק במדינה הזו, הענף הוא סוג של חוסם עורקים.
יש כיום בעזה חטופים שהם אוהדי כל הקבוצות גם בטנקים ברצועה אוהדי בית"ר הפועל ומכבי מגינים בגופם אחד על השני וכן עלינו. חבל שהרצל קביליו ז"ל לא איתנו כי אולי הוא היה עושה מזה שיר. שאפו.
אנחנו על המפה
בדיוק כמו שהחיבוק לחטופים הוא גאווה לאומית, כך גם הספורט משמש לא פעם תשובה מוחצת ואצבע בעין של האנטשימיות. נבחרת ישראל בכדורסל עשתה דברים מדהימים במהלך היורובאסקט האחרון, אבל החשוב שבהם, התרחש ב-31 באוגוסט 2025, דווקא בימים בהם קהל פולני מקומי וקהל צרפתי אורח החליטו לבזות בבוז מחריש אוזניים את ההמנון - החבורה של אריאל בית הלחמי, ניצחה את צרפת, סגנית אלופת העולם, באחת הסנסציות הגדולות ביותר ביבשת בעשורים האחרונים.
אנו בעיקר מדינה של צבא ושל היי טק, לא מדינה של ספורט. יש אינספור שונאי ישראל שיודעים שעל הפרקט או על הדשא, אפשר לבזות אותנו. הם אומרים לעצמם: "בואו נראה לציונים היהודים והישראלים האלה שאנחנו פוגעים בהם דרך תכך, המשחקים הללו הופכים למעין מלחמה לאומנית. מה שנבחרת ישראל עשתה לצרפת, אומה גדושה באנטישמיות, זה ציון דרך. בדיוק כמו שטל ברודי צעק אחרי הניצחון בוירטון על צסק"א לפני 48 שנים: "אנחנו על מפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט, בהכל".
זהבי נפרד
זו לא אמורה להיות נקודת ציון מיוחדת, כי הרבה לפניו וגם הרבה אחריו, יציינו סיום של קריירה מקצוענית, אבל בכל זאת, אנו מדברים על אחד הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה הצנועה של הכדורגל שלנו. מי שיכול היה להמשיך לשחק ולרדוף אחרי תואר מלך השערים של כל הזמנים.
זהבי הוא לא "עוד שחקן". הוא הווינר הגדול ביותר בכדורגל הישראלי, הוא כנראה האייקון הישראלי האחרון של המשחק, שהיה עד לפני כמה חודשים פעיל בליגה המקומית.
מספר 7 עדיין לא הודיע רשמית על פרישה. הוא סיים את דרכו במכבי ת"א כמו גדול, כשהיה עבורה שובר השיויון בישורת האחרונה לאליפות. והוא עשה זאת עם נאום מרגש לאוהדים במשחק ההכתרה מול בית"ר ירושלים.
קצת לפני, הוא כתב דברי פרידה לאוהדי מכבי ת"א: “תודה על האהבה האין סופית גם כשהייתי הכי רחוק מכם, הייתי מאוד קרוב בלב. תודה על כל הרגעים הקסומים שחווינו ביחד על כל ההישגים המשותפים שיישארו אצלנו בלב לעד. מגיע לנו סיום מהאגדות. בחרתי לשתף עכשיו לפני שהעונה מסתיימת כדי שיהיה לנו הזדמנות אמיתית להיפרד כמו שמגיע לנו, וזה יהיה על הדשא בבלומפילד. אוהב אתכם ומאמין שעוד ניפגש בהמשך הדרך. יאללה מכבי”.
כנראה שהציפיה לקאמבק כבר לא תתרחש, אבל צריך להגיד תודה לזהבי על כמה שהוא עשה והשיג בכדורגל הישראלי. בלי ציניות, למרות כמה שערוריות קטנות בדרך, הוא לימד את כולנו שיעור איך אפשר לשבור כמעט כל תקרת זכוכית אפשרית אם רק רוצים.
קראו גם:
שוקולד בלגי
נבחרת ישראל בכדורגל אמנם סיימה אחרונה בבית שלה בליגת האומות, אבל בתחילת השנה העברית של תשפ"ה, עשתה ניצחון גדול על נבחרת בלגי 0:1 משער של ירדן שועה.
אין בניצחון הזה בשורה אמיתית מבחינה הישגית אבל הוא חשוב כי הנבחרת של רן בן שמעון (רב"ש) לא צריכה רק להתמודד עם יריבות אירופאיות איכותיות בשנים האחרונות, אלא גם עם העובדה שאין לה מגרש ביתי ושהיא בנחיתות מתמדת בשל כך מול כל נבחרת שהיא מגיעה לשחק מולה.
רב"ש עדיין לא הוביל אותנו לטורניר גדול וגם לא יעשה את זה בקמפיין הנוכחי, בבית שכולל את נורבגיה ואיטליה. אבל נדמה שנבחרת הכדורגל הנוכחית, אחרי שנים של חוסר אמון וייאוש - החזירה לנו משהו מהתקווה. אפשר היה לראות את זה בהפסד הביזארי לאיטליה 5:4 וגם במשחקים נוספים בהם אנחנו מצליחים להסתכל בלבן של העיניים של כל יריבה. הניצחון על בלגיה היה הסנונית הראשונה. זה לא אירוע לפנתיאון, אבל בהחלט רגע של נחת.
הפועל ת"א תפסה אירופה
עופר ינאי הוא טיפוס שנוי במחלוקת עם פה גדול והמון רעש והמולה שהוא מייצר. ועדיין, הכניסה שלו לכדורסל הישראלי שינתה לגמרי את יחסי הכוחות שבענף, ואם הדבר תלוי בינאי, זה גם אמור בעתיד לשנות את יחסי הכוחות גם ב'יורוליג'.
הפועל ת"א כמעט ולא עשתה כלום כבר חמישים וחמש שנים ברמה ההישגית. ינאי הגיע כדי לשנות את זה. הוא עדיין נכשל במטרה לזכות בתואר אליפות אבל ב-11 באפריל השנה, הפועל ת"א עשתה צעד ראשון בשושלת שמנסה לבנות ינאי עם זכיה ביורוקאפ. האדומים של ינאי עשו זאת עם ניצחון כפול על גראן קנריה. והרבה מעבר לעובדה שהיא החזירה לאוהדים שלה את הצבע ללחיים - הפועל הבהירה בצורה חד משמעית, שהיא כאן כדי להישאר. אחרי מכבי ת"א, הפועל ירושלים ונס ציונה, יש גם גביע אירופאי אדום שלתחושת רבים בענף, לא יהיה התואר האחרון בעידן ינאי.
אתם אמרתם
"כל שנה שאתה לא מאמן אתה חוסך לעצמך צנתור וניתוח מעקפים"
ניר קלינגר על הסכנות שבמקצוע
(יציע העיתונות, ערוץ הספורט)
