במשך כמעט שנתיים, שהתחילו בפברואר 1989, שודד בנקים מסתורי ריתק את התקשורת והשפיל את המשטרה. משוד לשוד הפכה הדמות לקאלט. כתב מקומון אחד הדביק לו די מהר את הכינוי אופנובנק, שהיה מיתוג מוצלח ומאז הכל היסטוריה: סיפורו האמיתי של השודד המפורסם במדינה רוני ליבוביץ, כפי שמוצג במחזמר הוירטואוזי אותו כתב וביים גדי צדקה, הבעלים של תיאטרון הצפון, ובכיכובם של גיל פרנק ואורי גבריאל.
"הייתי בהלם"
30 שנה לאחר מסע שוד הבנקים המתוקשר, עולה לבמה סיפורו האמיתי והבלתי ייאמן של רוני ליבוביץ' - שודד הבנקים המפורסם בישראל. ליבוביץ', המוכר לציבור הרחב בכינוי "האופנובנק", ביצע לאור יום 21 מעשי שוד בסניפי בנקים שונים, חלקם בהפרש של דקות מועטות בין שוד ושוד ופשוט "שיגע" את המדינה כולה. תוך כדי מעשי השוד, צבר ליבוביץ' לא מעט מעריצים, אשר נהנו לראות את אזלת ידם של המשטרה והחוק אל נוכח מעשיו. בשיחה כנה איתו הוא משחזר את הימים ההם, מסביר למה הסכים להעלות הצגה בכיכובו ובעיקר חושף מהי לדעתו הסיבה האמיתית למעשי השוד: "כולם מנסים להבין למה, כיצד אדם נורמטיבי, רס"ן במיל', אקדמאי, שמגיע מ'משפחה טובה' עשה את זה. לדעתי, גדי צדקה הצליח במחזמר לעלות במדויק על המניע".
המחזמר שכתב צדקה סובב סביב השאלה למה - למה בן עשירים, שסבא שלו הקים את מפעל עץ הזית, שהיה יכול להשתלב כמו כל אחיו בעסקי המשפחה ולא לדאוג יותר לשום דבר בחיים, הלך לשדוד בנקים? כמובן, חלק מהתשובה נמצא בהסתבכות עסקית של רוני ליבוביץ שהכניסה אותו לחובות, אבל יש גם אלמנט פסיכולוגי, שניכר במחזמר בכל עוצמתו ובעיקר באחד השירים המרגשים, תוצר של המוסיקאי המחונן יהונתן פרלמן, "השודד של המדינה, הוא שודד עם נשמה".
"אני לא הכרתי את גדי", משחזר השבוע ליבוביץ, "עו"ד אורי סלונים, שהוא חבר משותף ערך את ההיכרות הראשונית. נפגשנו, ומה אני אגיד לך, יש לו כריזמה סוחפת לגדי הזה. ישבנו מאות שעות לדעתי באינספור פגישות. הוא ביקש לעשות עליי הצגה, הייתי די סקפטי, מה כבר אפשר לחדש, הכול כבר נכתב, ושודר, וסרטים, ותוכניות, בקיצור לא חשבתי שזה ייצא מזה משהו, בעיקר לא משהו שאפשר לחדש בו, אבל גדי שבה אותי.
אחרי מסע הפגישות שלנו הוא אמר: 'טוב, יש לי חומר, תן לי לעבוד עליו', בינתיים הגיעה הקורונה ואיך אומרים הדבר הזה נשכח ממני. אחרי השנה ההיא של התפרצות המגפה, גדי חזר אליי ואמר: יצא מחזמר'. הייתי בשוק, בהלם, נפלתי מהרגליים. מה מחזמר, מה הקשר? אמר לי תשמע את השירים, האזן למוסיקה, קרא את הטקסים'. תישן על זה בקיצור. שמעתי את שיר הנושא אולי איזה עשרים פעם, המוסיקאי יהונתן פרלמן עשה עבודה ענקית, ואז זה הכה בי. פשוט נפל לי האסימון. תקשיב זו גאונות, גדי צדקה הצליח להעביר דרך המוסיקה ודרך המחזמר את הסיפור כולו ללא פילטרים, זה עובר וזה נוגע בנימים הכי דקים, בפסיכולוגיה הכי עמוקה שיש לנפש האדם, הוא לדעתי הצליח לעלות על המניע וסוף סוף להסביר למה".
"הרבה אגדות נקשרו בשמי"
ליבוביץ נולד ליהושע ודבורה ליבוביץ ונחשב בן לאחת המשפחות העשירות בישראל. סבו מצד אביו, חיים לייבוביץ, הקים בתל אביב בשנת 1931 את מפעל "עץ הזית". הוא גדל בשכונת תל גנים שברמת גן ולמד בבית הספר "תל גנים" שבשכונה. בהיותו נער נשלח על ידי הוריו לפנימית "הדסים", שם למד במשך כשנה וחצי עד שהנהלת המוסד יזמה את סיום לימודיו. לאחר מכן החליף מספר בתי ספר ולפני גיל 16 הפסיק את לימודיו ויצא לעבוד.
בנובמבר 1970 התגייס לצה"ל ושירת בחיל התובלה. ביוני 1973 סיים קורס קצינים בסיסי בבה"ד 1. ליבוביץ הוסמך לקצין תובלה ובאוקטובר 1973 עת פרצה מלחמת יום הכיפורים הוצב בדרום. בעודו בשירות צבאי נישא לאיריס וכשנה מאוחר יותר נולד בנם היחיד - ליאל. כיום חי עם בת זוגו יסמין מרחב.
בסוף שנות השבעים הצטרף לעסקי המשפחה בישראל ובארצות הברית. ליבוביץ חילק זמנו בין הרצליה (בה התגורר) לניו יורק. לקראת סוף שנות השמונים הסתכסך עם משפחתו על רקע עסקי ונפרד ממנה. ליבוביץ השקיע בכמה עסקים ונקלע לחובות.
ב-21 בפברואר 1989 ביצע ליבוביץ שוד בנק ראשון בסניף הבנק הבינלאומי בהרצליה פיתוח ליד ביתו. ב-7 באוקטובר 1990 ביצע את שוד הבנק האחרון שלו בסניף בנק הפועלים ברמת גן. ב-18 באוקטובר 1990 נתפס ליבוביץ' בידי שוטרי תחנת גבעתיים והובא למשפט.
"הרבה אגדות נקשרו בשמי", אומר ליבוביץ, "קיימת האגדה שהייתי מגיע לסניפי הבנק עם אופנוע, מהסיבה שחבשתי קסדה עם משקף כהה, כי לא רציתי שיראו את הפרצוף שלי, אבל מעולם לא היה אופנוע. בניגוד למה שחושבים, לא הייתי עולה על אופנוע ובורח, אלא הולך פשוט ברגל בצורה איטית ומחושבת, כדי לא למשוך תשומת לב. הכנתי 'שיעורי בית' והייתי הולך מסניף הבנק לא בקו ישר לעבר האופק, אלא דרך חצרות וסמטאות, לאט לאט, ותוך כדי הליכה הייתי מוריד את מעיל הרוח שהיה לי, מעיל רוח מניילון של אופנוענים, מקפל ודוחס אותו לתוך הקסדה".
ליבוביץ סיפר כי לאחר מכן לא היה ממהר לברוח לביתו שכן המשטרה היתה מזרימה כוחות רבים לאזור ביצוע השוד. "היו עוצרים את כל רוכבי הרכבים הדו-גלגליים ואפילו הולכי רגל, במאמץ ללכוד את העבריין. ואיפה המקום הכי טוב להסתתר? ליד אותו בנק שלפני דקה שדדתי. כי הרי עם ישראל הוא עם סקרן ואוהבים להסתכל לראות מה קרה. הייתם צריך לשמוע את הוויכוחים 'אני ראיתי, אח שלי, אופנוע אדום'. 'לא, טמבל, זה היה אופנוע אחר'. ולא היה אופנוע, זו הייתה אגדה. ואני הייתי מאזין, וכשנחה עלי הרוח, גם משתתף בוויכוח. באותם ימים היו ברדיו מבזקי חדשות כל חצי שעה. ובמבזק החצי היו מודיעים 'היה שוד, הפעם האופנובנק לקח סכום כסף כזה וכזה', ואף פעם לא היה קשר בין הסכום שאמרו למה שבאמת לקחתי".
"חוויה חוץ-גופית"
נחזור לבמה: כאמור, לדברי ליבוביץ המחזמר פורט על המיתרים הכי עדינים בנפש של האדם: גדי לא יצר כאן סיפור בוני וקלייד קלאסי, הוא יצר כאן סיפור אנושי, עמוק, שבא לידי ביטוי גם בתנועה, גם במוסיקה, גם בשירה, מעבר להיותו קצבי, הוא מאוד אנושי, אלו דברים שלא היו יכולים לבוא לידי ביטוי בשום הצגה, ובשום סרט".
"כשאגדת האופנובנק פרצה לתודעה שלנו", מספר גדי צדקה, "זה התחיל בידיעות בעיתונים, ואז הגיע לכותרות הראשיות על בסיס יומי של המרדף של המשטרה אחרי האופנובנק, שבעצם מהתל במשטרת ישראל, ובעצם נולד לנו באיזשהו אופן מעין רובין הוד מקומי. ככה אנחנו ראינו את זה בתקופה ההיא. כשאני מדבר עם בני דורי ומזכיר את האופנובנק, חיוך רחב נמרח להם על הפנים.
"הסיפור של רוני מהמם במורכבות שלו ובפרטים הייחודיים שלו. מדובר בבן עשירים, מאחת המשפחות הכי עשירות במדינת ישראל, מדובר בדרמה משפחתית, יצרית, אישית ואנושית, שכסף זה הדבר האחרון שמטריד בה. מה שמטריד בה הן מערכות היחסים בין בני אדם שמובילות למעשים כאלה. התגלה בנאדם שגדל עם כפית כסף בפה, מעולם לא חסר לו דבר מעולם, הוא החליף מכוניות אמריקאיות במכוניות גרמניות. התנועה אל שוד הבנק נבעה מצורך נפשי עמוק של הכרה ואהבה מצד כל האנשים הקרובים אליו. פעם אחת הוא אמר 'בוא נראה איך זה לשדוד בנק', הוא בנה דמות וראה שכולם מעריצים של הדמות".
ליבוביץ מספר את החוויה אותה חש כשראה לראשונה את ההצגה: "זה היה משהו בלתי רגיל. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שעושים מחזמר, או הצגה, על בן אדם חי שיושב באולם, בדרך כלל זה או דמויות שנפטרו או דמויות פיקטיביות. והנה אני יושב באולם ורואה איך מסתכלים עליי בעודי בחיים. עזוב שההפקה היא ברמה הגבוהה ביותר, ממש ברודווי, זה היה משהו מדהים. הייתי ארבע פעמים ואותה חוויה עדיין נשארת".
הכול נשאר במשפחה
"להרבה אנשים יש עדיין הרבה שאלות לגביי. אני מודע לזה. גם לי היה לעצמי את אותן שאלות. למה הוא עשה את זה? מה היה חסר לו? למה נותנים לו במה? למה הוא המשיך אחרי הפעם הראשונה? ועוד הרבה שאלות. אני חושב שבמחזמר ניתנו לפחות תשובות לחלק מהן".
כמו מה?
"בעיקר לשאלת ה-'למה?' אדם הוא תבנית נוף מולדתו, ובית הגידול שלך הוא התוצר שלך, והיחסים במשפחה, המצומצמת והמורחבת, לא היו טובים. לא זכיתי להערכה בבית, לא זכיתי להערכה ליכולותיי, לא בילדות לא בנערות ובטח לא בבגרות, לא משנה כמה ניסיתי, והבנאדם זועק לשמים, ואתה רוצה לזעזע קודם כל את אלו שחושבים שאתה לא מסוגל לכלום, וגם אולי באיזה מקום להחזיר להם. ואז אתה רוצה אולי באיזה מקום להוכיח לעצמך שאתה כן יכול וזה מתפתח, והיום אני מודע שזו הייתה שטות, כי אם להוכיח משהו לעולם, או למישהו, או למשפחה, אז למה אתה מסווה את עצמך? למי אתה זועק? אבל זו הייתה הסיבה לדעתי של הכול, ובמחזמר זה עולה בצורה מופלאה".
למה לא הפסקת אחרי הפעם הראשונה?
"זו גם שאלה טובה שהתשובה לה היא הדחקה. אתה נכנס למין אוטומט כזה, וזו אינרציה שמושכת אותך, ואתה לא אתה, ולא חושב בבהירות, באיזה מקום אולי בתת מודע רציתי שיתפסו אותי.
"אני רוצה לומר שיש כשל חשיבה, כמו שקרה לי, אז דבר מגורר דבר, ולכל אדם, נורמטיבי ככל שיהיה זה יכול לקרטות. זה נורא ואיום. בוא, שמע אני לא רוצה להשמע כאן איזה אדמו"ר, או איזה צדיק, עשיתי מעשים שלא ייעשו, שילמתי עליהם, ואניצמטער על כל דקה ודקה עליהם. אתה יודע שואלים רבות 'למה נותנים לעבריין במה? ואני אומר אני לא רוצה שום במה, את הבמה קיבלתי לפני 32 שנה, והאמן לי, זה היה הבמה האולטימטיבית. אני נותן הרצאות ומסתובב ברחבי הארץ כדי לספר את הסיפור שלי, סיפור נורא שביצעתי, אבל שמורכב מכמה רבדים, מה שלא מפחית מעוצמת החומרה שלו. ברבדים האלו נוגע המחזמר הענק הזה".
"האופנובנק"
משתתפים: גיל פרנק, אורי גבריאל, רני אלון, נטע בר רפאל, טטיאנה מחלינובסקי, ארז וייס, גיל הוייברגר, אברהם הורוביץ, קרן הדר, שרון צור, נופר בוקר, יוליה פרדימן, דורון גוברמן
נגינה ומוסיקה מקורית: יהונתן פרלמן
