"עברנו אלפי הופעות במהלך חיינו, אבל מעולם לא הרגשנו כזה חיבור עוצמתי ומרגש כמו החיבור לדמויות בהצגה 'אהבה'. זה נוגע בעצבים הכי רגישים של כולנו. דמעות של רגש, עצב ושמחה פשוט מתערבבות בכל סצנה", כ-60 שנה אחרי שהופיעו בסרט המיתולוגי "הלהקה" חוזרים גילת אנקורי וטוביה צפיר לשתף פעולה על במה אחת בקומדיה הרומנטית 'אהבה' שתעלה בהופעת בכורה ביום שני הקרוב 24/5 אותה ביים הבמאי ואיש התיאטרון גדי צדקה.
בראיון משותף, המלווה, כמו בהצגה, בדמע ואושר הם מדברים על הקריירה המשותפת של השניים, הכבוד האבוד לבני הגיל השלישי, הקורונה, ההערכה לתיאטרון ובעיקר לגדי צדקה וגם על מפגש אחד בדיונות של סיני במלחמת יום כיפור שם נפגשו לראשונה.
"הבדידות זועקת"
דומה שרק תעתועי הקורונה וגדי צדקה אחד יכלו לחבר בין גילת אנקורי לטוביה צפיר ל'קאמבק' באחת ההצגות הכי מדוברות שהיו כאן בשנים האחרונות. אולי זו האהבה לתיאטרון שנשכחה זה מכבר אצלם, ואולי זה דווקא נושא ההצגה שעניינו מימוש אהבה מאוחרת בגיל השלישי הביא את השניים, שהגיעו לגיל המתאים, להתחבר בסינרגיה מופלאה לקומדיה הרומנטית שאין אחד שיכול להשאר אדיש כלפיה.
"לדעתי גדי צדקה כתב את ההצגה הזו בדם לבו", אומרת גילת, "ניכר בהצגה העניין הזה שלא נותנים מספיק כבוד לדור המבוגרים, לאמהות ולאבות שלנו. שאסור להשליך אותם הצידה. ההצגה הזו בעצם מחזירה, בסאבטקסט שלה, את המעמד והיוקרה לדור ההורים, להערכה אותה הם צריכים לקבל.
"אומנם ההצגה הזו היא למעשה קומדיה רומנטית, אבל אני חושבת, שגדי כיוון לכך, שמעל מעטה ההומור שישנו במינון כזה או אחר, יבוא לידי ביטוי גם כאב נורא, כאב של אהבה לא ממומשת, כאב של דור שלא מקבל מספיק הערכה".
טוביה מחרה מחזיק אחריה ומעלה נקודה נוספת: "החיבור להצגה הוא פשוט מאוד ויחד עם זאת גאוני, אני באמת חושב שצדקה עשה כאן מלאכת מחשבת. שמע, תוחלת החיים עלתה והסיטואציה, שעד לפני 40 שנה לא הייתה מצויה כל כך, שבה ממשים זוגיות בגיל השלישי אחרי פטירה של בן הזוג רווחת מאוד היום.
"לא מזמן נכחנו אני ואשתי היקרה יעל במפגש חברים שכלל כ-25 זוגות. ראינו שם את התופעה הזו, בוא נאמר, במלוא הדרה. אנשים בגילנו שהתאלמנו ומגיעים עם בנות או בני זוג חדשים. הבדידות הרי זועקת, לכן אני חושב שההצגה הזו נוגעת כל כך, כבר בחזרות בהרבה מאוד אנשים, כי כולם, באיזה מקום מוצאים את עצמם שם - על הבמה: בין אם הם נמצאים בזוגיות לא מוצלחת, או אהבה נכזבת, או בחשש הגדול מבדידות - בדידות ארוכה שחווינו אותה היטב בתקופת הקורונה".
גם אתה חווית את הקורונה אגב.
"כן, חליתי בקורונה כמו שכולם יודעים, אבל אני מוכרח להגיד לך שהייתה לי נחמה מאוד גדולה כששמעתי את ההספדים הטובים שספדו אותי בחיי (צוחק). ועכשיו ברצינות, כמות האהבה שקיבלתי בתקופה הזו הייתה פשוט מרוממת נפש.
"אנחנו שחקנים שאכפת להם"
"היה עוד דבר אחד טוב שיצא לי מהקורונה", ממשיך צפיר, "הרי הייתי מופיע בכל כך הרבה הופעות, מ'סברי מרנן' ועד לסבא טוביה והופעות הומור וסטנדאפ ופתאום הכול נעצר. ואין הופעות ואין כלום. ואתה קצת חושש, כי זה בעצם מה שאתה עושה כל חייך, אבל פתאום למדתי ליהנות קצת מהחיים והיי, גם גיליתי את 'נטפליקס' יצא לי להשלים פערים קולנועים של 60 שנה".
גילת מוסיפה: "אנחנו שחקנים מהדור הישן, דור אחר לגמרי, דור שמביא איתו בגדים לחזרות, דור שאכפת לו מאוד. כשעשינו חזרות בחצר של טוביה במת השרון במרחק המתאים, וכבר אז הבנו איזה חומר אדיר יש בהצגה, אני וטוביה כבר אחרי הצהריים למדנו את הטקסט כולו. כי כאמור, אנחנו דור אחר. אתה יודע שגדי קנה את התיאטרון אנחנו כל הזמן התעניינו לדעת מה הולך, מה קורה עם הקניה, כי היה אכפת לנו. זה לא הדור של היום שאתה מתקשר אליו הם מפנים אותך לסוכן".
כאמור, הקריירה של צפיר ואנקורי הולכת אחורה כמעט 60 שנה. בשנות ה-70 הם שיחקו בסרט "הלהקה" ובסרט "נישואין נוסח תל אביב", בשנות ה-80 הם שיחקו בהצגה "אופרה של שגעון" אותה כתבה יעל צפיר אשתו של טוביה, וכמובן הצליחו לשתף פעולה בסדרה "טלנובלה" ועוד בהצגות מוזיקליות: "חוץ מהקריירה המשותפת שלנו", אומרת גילת, "נפגשנו המון. אני את טוביה מכירה עוד כשהייתי חיילת. הוא היה 'מענטש', איש אצילי.
"הייתי אז חיילת בלהקה צבאית, וטוביה היה כבר שחקן מן המניין. במלחמת יום הכיפורים היו הרבה שחקנים שמגיעים לתת הופעות לחיילים במוצבים בדיונות בסיני. אותנו, בלהקה, היו מצוותים אותם אליהם כמין הווי ובידור. טוביה תמיד התייחס אליי כשווה בין שווים. רוב השחקנים התייחסו אלינו בביטול, אבל לא טוביה. הוא מעל לכול בנאדם".
איך ההרגשה לחזור ולעבוד יחד?
טוביה וגילת: "פשוט מדהים. יש כמה סצנות שבאמת ריגשו אותנו, כי, בוא, גדי (צדקה א.א) יודע איך לפרוט על הנימים באינטואיציה אדירה שרק איש תיאטרון ברמ"ח אבריו מסוגל. יש סצנות ממש מצמיתות".
טוביה: "שמע, לא הרבה יודעים אבל עבורי ההצגה הזו היא סוג של סגירת מעגל. הפעם הראשונה שהופעתי אי פעם הייתה על במת תיאטרון 'במת השחקנים' שהוקם בשנות ה-60 על ידי עודד קוטלר ואמנון מסקין. זה היה בית הספר שלי לחיים. וגדי, כאיש תיאטרון באמת ברמה גבוהה, שחי ונושם תרבות, מעבר לזה שהכתיבה שלו מצויינת, הוא פשוט תיאטרון מהלך, מחזיר אותי לשם, מחזיר אותי לטאץ' ולבית הספר ההוא שלמדתי על החיים וזה די מרגש".
פורסם לראשונה: 13:50, 20.05.21
