"המוות שלך שינה את חיי כולנו"
רחמים סופר, יליד כפר סבא, התגייס בשנת 1971 וסיים קורס טיס במגמת ניווט במטוס פנטום. מלחמת יום הכיפורים פרצה חודשיים לאחר סיום הקורס, ולמרות היותו נווט צעיר יצא לגיחות מבצעיות בסוריה ובמצרים. ב-15/10/1973 המריאו הנווט רחמים והטייס יגאל לפעולת הפצצה בעומק הדלתה המצרית. מטוסם נפגע ממערך הטילים המצרי. רחמים הוגדר "נעדר", והמשפחה קיוותה שהוא שוהה בשבי ושיוחזר במסגרת חילופי שבויים. בן 20 וחודשיים היה במותו. לאחר נפילתו הוענקה לו דרגת סגן. רחמים השאיר אחריו הורים ושלושה אחים.
דוד סופר כותב לאחיו רחמים ז"ל:
היי אח שלי,
עברו 46 שנים מאז שנפרדנו. אתה נווט צעיר שרק סיים את הקורס. הוצבת בבסיס תל נוף בטייסת הפנטומים, ואני תלמיד בכיתה י"ב.
מדהים שעד היום אף פעם לא חוויתי את החוויה של לכתוב לך מכתב או אפילו לספר לך בדמיון. אולי כי עד לפני שלושה חודשים עוד הייתי בן של אמא, וזה היה ה"תפקיד" שלה. ידעתי שהיא בכל רגע של צער או שמחה במשפחה הייתה "משתפת" אותך באמצעות דרכי הלב שלה, כמו שרק אמא יכולה.
אמא הלכה לעולמה, והצטרפה לאבא שעזב אותנו לפני חמש שנים, וכמו שהם האמינו, אני מקווה שהם נמצאים כעת אתך בממד שאנחנו לא יכולים להבין.
העובדה שנפלת בקרב שינתה את חיי כולנו, ותמיד הייתי מדמיין מה היה אילו, כמו בסרט "דלתות מסתובבות".
אני התגייסתי אחרי המלחמה ולא הלכתי לקרבי כמו שתיכננתי, כי ההורים לא היו עומדים בזה. אני, שצעיר ממך רק בשנתיים, הפכתי פתאום למשענת להורים, ומשחק התפקידים התהפך. פתאום התייעצו בי — ילד בן 18 — ושיתפו אותי בהחלטות שלא הייתי מעלה בדעתי לפני כן שהייתי צריך להתמודד אתן. מילד שובב שהיה מתרוצץ עם החבר'ה בתנועת הנוער, ונוסע לעיתים בטרמפים, הפכתי להיות הרבה יותר שקול ומתחשב בהורים.
התחתנתי כמעט מיד לאחר השחרור מהצבא, ונולדו לי ארבעה ילדים במהלך שמונה שנים. הבן הבכור שלנו נקרא רם — שם שמורכב מהאותיות הראשונה והאחרונה של שמך, בחירה שאבא ואמא היו מרוצים מאוד ממנה.
לידתו של רם הקהתה מעט את היגון שעטף את ההורים כל הזמן, והכניסה לבית צחוק ואושר, כמו בכל פעם שנולד לאחד מאתנו ילד. אבא ואמא ראו בילדינו — נכדיהם הראשונים — נחמה רבה, ונהנו לראות אותם גדלים. בחשש גדול ליוו אותם לצבא ותמכו בדרכם כשביקשו להתנדב ליחידות קרביות, רם לשירות בחיל הים בסטילי"ם, ואורי בפלס"ר שריון.
אחרי שנולדו ילדים לי, לשלמה ולאיציק, תמיד הייתי מדמיין איך היה נראה שולחן השבת או החג, עם ההורים, אילו היית נשאר בחיים ומקים משפחה.
כל השנים הקפדנו להיות מלוכדים, עבדנו כולנו בעסק משפחתי שהקמנו במשך כ-30 שנה. השנים חלפו, הילדים בגרו ובמהלכן אבא ואמא בורכו ב-11 נינים.
הזמן עשה את שלו. ההורים התבגרו. ליווינו אותם בשנותיהם האחרונות, כאשר נזקקו לנו פיזית ונפשית באופן צמוד ומסור, וכעת אנחנו מקווים שאמונתם התקיימה ואתם שוב מאוחדים שם למעלה.
מתגעגע מאוד, דוד
"הזמן אינו מרפא"
יורם עזרא נולד בשנת 1954 וסיים את לימודיו במגמת מכונאות רכב בבית הספר "מקס פיין" בתל אביב. הוא התגייס לחטיבת גולני, וביום השלישי למלחמת יום הכיפורים נשלח הגדוד שלו להילחם בכוח קומנדו סורי, בצומת נפח שברמת הגולן. הלחימה הקשה הייתה באזור סלעי. כשניסה לשפר את עמדתו, נורה בראשו ונהרג במקום. ב-9 באוקטובר 1973 הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בקריית שאול. משפחתו תרמה ספר להנצחת שמו.
אמנון עזרא כותב לאחיו הבכור, רב"ט יורם עזרא ז"ל:
אחי הבכור יורם,
השנים חולפות והזמן אינו מרפא את הכאב ואת הגעגוע מאז מלחמת יום הכיפורים.
אחי שלי, אני מתגעגע אליך, לימים שישבנו מסביב לשולחן בערבי שבת ובערבי חגים, לסיפורים המרתקים, להומור, לחיוך המקסים ולחיבוק החם שלך.
מקומך בכיסא שליד השולחן ריק. אחי הבכור, תחסר לי תמיד.
מתגעגע וכואב,אחיך אמנון
"הכאב התעצם עם השנים"
אברהם מרקו נולד ב-1 במאי (חג הפועלים) 1958, במושב גן יאשיה שבעמק חפר. במאי 1976 התגייס לגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, ונהרג ב-10 במאי 1977, בהתרסקות מסוק בבקעה, בעת תרגיל עוצבתי. אתו יחד נספו 44 מחבריו לפלוגה ועשרה אנשי צוות אויר.
רונית מרקו פינסברג כותבת לאחיה אברהם מרקו ז"ל:
אחי האהוב אברהם,
יושבת, נזכרת, הדמעות זולגות, המחשבות עולות, הגעגועים צפים, איך עברו להן השנים.
נזכרת בילדותנו במושב, בעבודות בשדה, ברפת ובלולי התרנגולות. חושבת על ההנאות שהיו שלך ושלי, ועל הבילויים המשותפים כשאתה בן 19 ואני בת 17.
על ההונדה שרכשת במשכורתך הראשונה ובה חרשנו את המדינה. על משפחתנו, על הורינו שאינם כבר בין החיים, על בת שבע ודורון, אחינו הקטנים, שבגרו והקימו משפחות, על הדור החדש במשפחת מרקו, אחיינים שחלקם קרויים על שמך.
נזכרת בך, אח יקר ואהוב, שקט, עדין וביישן. באישיותך היה משהו שכבש את כל מכריו. זוכרת איך עזרת לאבא בכל הנדרש במשק. איך נרתמת וסייעת לחברי המושב במהלך מלחמת יום הכיפורים.
היית נער חסון שהתמחה במקצועות רבים בתחום הספורט. התאמנת והצטיינת בענפי האתלטיקה הקלה. זוכרת איך לפני גיוסך התאמנת ורצת למרחקים, והכול כדי לעבור את הגיבוש לצנחנים.
עשית זאת ובגדול. התגייסת לגדוד 890, עברת את הטירונות, מסע הכומתה וקורס הצניחה, והכול בהצלחה. נזכרת איך הגענו כל המשפחה לטקס ההשבעה בכותל. איזו שמחה וגאווה היית לכולנו. היית רגם מחלקתי. חבריך מהפלוגה מספרים איך טיפלת במרגמה, אולם גם קיללת אותה בגלל משקלה. נזכרת בסיפורים שסיפרו, על שהיית חבר אמיתי שסייע ודאג לחבריו, ובשל כך קראו לך "טריבונה", ושמך הנוסף היה "אברמרקו".
נזכרת בדמותך עת הגעת לביקור בבית, איך אתה הולך במעלה הרחוב ואתה תמיר ושזוף, אח שהייתי מלאת הערכה והערצה למראהו המיוחד.
אתה יודע, במשפחתנו חודש מאי הוא חודש עצוב מאוד. נולדת בחודש מאי ונפלת בחודש מאי. כמה כואב על כך שהיה לי אח ואיננו עוד, כמה עצוב שאחי כה חסר. כמה קשה כשאחי הותיר אותי ואת כולנו עם כאב שעם השנים הלך והתעצם. כמה קשה לחיות עם החלל שהותרת, ועם הגעגועים אליך.
איך כתב נמרוד חברנו: "לך היה אח ולנו היה חבר, ומאז לכתו כלום לא אותו הדבר". אתה יודע, השנים חלפו, הקמתי משפחה, אני כבר סבתא לשלושה נכדים. מדמיינת לעצמי ותוהה איך היית כאבא, כסבא וכדוד? המון מחשבות בראשי רצות, המון שאלות צפות, ועל כל אלה אין תשובות.
כי היה לי אח מיוחד שמחיי בגיל 19 נעלם.
מתגעגעת, אחותך, רונית מרקו פינסברג
"שבר ענק לכל המשפחה"
יחזקאל עינצ'י נולד ב-1930 בבגדד, והיה פעיל במחתרת. ב-1947 הועלה לארץ על ידי נציגי ארגון "ההגנה" בעיראק, הגיע להכשרה בקיבוץ רחביה, יצא עם חבריו לפעולה באזור לטרון בניסיון לפרוץ את הדרך לירושלים, ונפגע מאש האויב . הוא דחה את הצעת אחד החיילים שלא נפגעו לחלץ אותו והאיץ בו להימלט. 23 חיילים נהרגו בקרב והוכרזו נעדרים. רק ב-1951, בעקבות הסכמי שביתת הנשק עם הירדנים, הוחזרו עצמותיהם מעורבבות בשקיות יוטה. מכיוון שלא ניתן היה לזהותם הם נקברו בקבר אחים בהר הרצל.
עזרא משקיף-עינצ'י כותב לאחיו יחזקאל (כרמל) ז"ל:
אחי היקר,
שמך היה יחזקאל. במחתרת בעיראק נתנו לך את הכינוי "כרמל". סיפרו לי שהיית אדם שמח, שאהב חיים, אך גם אחראי ורציני. למרות גילך הצעיר עזרת כבר במפעל המשפחתי לייצור מראות, שם הפכת להיות עמוד התווך. אני זוכר אותך כאח כייפי. את חותמך הטבעת בי כשהיית לידי ב-1947, הייתי אז ילד בן שש בערך. אהבתי את טיולנו המשותפים בפארקים בבגדד, ועוד יותר כשלקחת אותי לשיט על נהר החידקל. הייתי מלא גאווה וביטחון בחברתך.
ערב אחד הופעת בבית אחרי תקופה של היעדרות. מאוחר יותר הבנתי שירדת למחתרת, כי השלטונות חיפשו אותך בשל שני ניסיונות כושלים שאירגן ארגון ה"הגנה" להעלות לארץ את חברי המחתרת שהייתה באותם הימים בבגדד. למחרת אותו הערב היה הניסיון השלישי שלך לעלייה לארץ בצורה בלתי לגאלית. לא רציתי להיפרד ממך. לכן נפרדתי ממך בבכי ובכעס.
מאז לא ראיתי אותך יותר. במקומך התחילו ביקורי הממסד העיראקי (הצבא, המשטרה והבולשת). זאת הייתה תקופה של פחד, בכי וכאב. כך זה נמשך עד שנת 1951, כשהמשפחה עלתה לארץ לאחר החרמת כל רכושה.
חסרת לכל אחד מאתנו, אך התקווה לעלות לארץ ולפגוש אותך שוב הייתה חשובה מכול. את בשורת האיוב, שנפלת ב-17 ביולי 1948, קיבלנו רק כשעלינו לארץ, חמישה חודשים לאחר שעצמותיך הוחזרו ונקברת בקבר אחים בהר הרצל. נפילתך הייתה שבר ענק לכל המשפחה. שבר שמעולם לא התאחה.
ואז החל מסע של סבל בל יתואר למשפחה. ממש באותו היום ובאותה שעה נתבשרנו גם על מות אחותנו ז"ל, שהייתה אז בת 12 והוכשה על ידי נחש ליד האוהל שקיבלנו יום לפני כן במעברה בחולון. באותם הרגעים איבדתי לא רק אותך ואת אחותי אלא גם את הוריי שנשברו מ"קבלת הפנים" האיומה שהייתה מנת חלקם כעולים. אני, כילד בן תשע, נאלצתי לעזור ולתמוך נפשית בהורים ככל יכולתי.
כיום, בכל ערב יום הזיכרון, אני עולה לקברך.
עברו 70 שנה ועדיין אני פוגש את מתי מעט הלוחמים שהיו אתך והצליחו לשרוד, וגם את המשפחות שעולות לקבר.
חבריך סיפרו שהיית אדם אופטימי, בעל יכולת עשייה גדולה. בעל קסם אישי ושובה לב. כל מי שהכיר אותך נשבה בקסמך. כך זכרו אותך. כולל חברי קיבוץ מרחביה, שם השתלבת עם עלייתך לארץ במסגרת ה"הכשרה", ועד צאתך לפעולה שממנה לא שבת.
כזה היית וכזה תישאר בזיכרוני, בזיכרון המשפחה ובזיכרון חבריך.
לזכרך ולהנצחתך נכתב הספר "והמלאכים שותקים", שיצא לאור בשנת 2011, וזכה ב"פרס קוגל לספרות" בשנת 2013.
יהי זכרך ברוך, אחי היקר,
לעולם לא נשכח אותך. אחיך, עזרא משקיף-עינצ'י
"הגעגועים עזים ואין נחמה"
רס"ל זיו בלאלי ז"ל, בן עליזה ואלי, אחיה הבכור של מיכל, נפל במלחמת לבנון השנייה מירי קטיושות, בעת שיחידת המילואים שלו חנתה בכפר גלעדי לקראת יציאתה לקרב. הוא היה בן 29 בנופלו. הוא נולד וגדל בכפר סבא, התגייס ליחידה 8200, אחר כך הוצב בחטיבה 35 בגדוד 101. לאחר שחרורו משירות סדיר עבד בשירות הביטחון הכללי. את שירות המילואים עשה בחטיבת הצנחנים הצפונית. לאחר נפילתו באוגוסט 2006, נטמן בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, סמוך לביתו.
מיכל בלאלי כותבת לאחיה זיו בלאלי ז"ל:
זיווש, אח שלי,
13 שנים בלעדיך, ונראה כאילו הכול קרה רק אתמול. יום רודף יום, שעה, דקה, החיים נמשכים אך בעבורך הזמן עצר מלכת.
אנו מתמודדים כל הזמן עם אתגרים חדשים, עומדים במבחנים, סבורים ובטוחים שנעמוד בהם בהצלחה גם בהמשך, אך זה לא פשוט. יודעים שאתה אתנו בכל שעה, דקה ורגע, מכוון ושומר, ומנסים להתעודד מכך.
אנו משתדלים לשמור על אופטימיות, אך בפנים, החלל שהותרת הוא עמוק והזמן אינו מרפא. הגעגועים עזים ואין נחמה.
אפריל 2019. עוד יום זיכרון, אך זיווש, אנו זוכרים אותך כל הזמן ומזכירים אותך בכל הזדמנות שיש.
שוב נעמוד בצפירה, נשמע את שירי העצב בתחנות הרדיו, נצפה בשידורים הכואבים ונראה את תמונתך עם תמונות חללי מלחמות ישראל. ושוב נגיד את המשפט הקבוע "פשוט לא להאמין".
ולאחר מכן, שוב יום העצמאות, ובמותך ציווית לנו את החיים. נעמוד זקופים, נחייך, נגיד לכולם ש"אין מה לעשות והחיים חזקים מהכול". הגעגועים עזים, החלל הוא עמוק, והזמן אינו מרפא.
זיו, אתה חסר. אוהבת אותך וכל כך כל כך מתגעגעת,
אחותך מיכל
