כל תאונת דרכים, כמו זו שאירעה הלילה ליד מושב בית הלל, מחזירה את איריס בוזנח מקרית שמונה לטרגדיה הקשה הפרטית שלה, שפקדה אותה לפני כארבע שנים כשבנה אביב ז"ל בן ה־16 נהרג בתאונת דרכים בכביש 85 בגליל העליון.
"בכל פעם שאני שומעת על תאונה זה מחזיר אותי אחורה. קשה לי מאוד. אני כבר כמעט ארבע שנים לא יוצאת מהבית מאז שזה קרה. אני לא יכולה לראות אנשים, אני לא מסוגלת. מַתִּי איתו באותו יום. אני חיה-מתה".
בשורה קשה
האם איריס ובנה אביב ז"ל חזרו באותו יום ה־6 בפברואר 2019 מטיול משותף של שבוע בברצלונה. בדרכם משדה התעופה לביתם בקרית שמונה, בצומת חלפתא בכביש 85, התנגשו השניים חזיתית ברכב אחר. אביב שישב בכיסא האחורי נפגע קשה בבטנו וסבל מפגיעה רב־מערכתית.
הוא הובהל על ידי מד"א לבית החולים בנהריה, שם נאבקו הרופאים על חייו. לאם איריס שנפצעה היו שברים בצלעות והיא פונתה לבית החולים זיו בצפת. ברגע התאונה היא איבדה את הכרתה ואת הרגעים שאחרי התאונה היא זוכרת במעורפל.
"אני לא יודעת מה היה בתאונה כי איבדתי את ההכרה", היא משתפת ביום הארור ההוא, "אני זוכרת רק שאנשים שהיו באזור הוציאו אותי מהרכב, הם העירו אותי וחזרתי להכרה. גנבו לי את הטלפון במטרו בברצלונה אז ביקשתי מהם שיתקשרו לאמבולנס כי הבן שלי ברכב ואז שוב איבדתי את ההכרה. כשהאמבולנסים הגיעו ושמו אותי על האלונקה שמעתי ברקע מישהו שצועק 'יש לנו פצוע קשה'. ישר התעוררתי ושאלתי 'מי זה, הבן שלי?' והם אמרו לי 'לא, זה הפצוע מהרכב השני', כדי להרגיע אותי".
הרופאים נאבקו על חייו של אביב כל הלילה ללא הצלחה ובבוקר לאחר מכן נקבע מותו והאם קיבלה את הבשורה הקשה.
"עד למחרת בבוקר אני לא ידעתי בכלל. אמרו לי שהוא שבר את הרגל. אני הייתי בבית החולים זיו בצפת והוא היה בנהריה. ב־10 בבוקר בערך הגיע עובד סוציאלי שהכרתי קודם כשטיפל באמא שלי ז"ל בהוספיס. אני הייתי מחוברת למשאבה של מורפיום והוא בא לספר לי שלא הצליחו להציל את הילד ושב־16:00 יוציאו אותי באמבולנס ללוויה. קיבלתי אישור מיוחד ממנהל בית החולים לצאת ללוויה".
איך הגבת לבשורה הקשה הזאת?
"הייתי כולי שבורה ולא יכולתי לשאת את זה. צרחתי כמה שיכולתי, בקושי יכולתי לדבר כי היו לי צלעות שבורות בחזה".
השיחה האחרונה
מאז אותו יום מרגישה בוזנח כי נגמרו חייה. מה שנותן לה את הכוח להמשיך הם ילדיה - בנה שילה בן ה־18, אחיו התאום של אביב ובתה אופל בת ה־23. "אני גרושה כבר 15 שנים. אני כמעט מנותקת מכולם חוץ מהילדים. הם נותנים לי נחמה ואת הכוח להמשיך. הם מה שמחזיק אותי בחיים כי אני לא רוצה לעזוב אותם לבד".
איזה ילד אביב היה?
"אביב היה ילד מדהים, חכם, רגיש וטוב-לב עם אינטליגנציה רגשית בין הגבוהות שהכרתי. הוא היה צמוד אליי ואפילו היה מנהל לי את חשבון הבנק ועזר לי בהכול. היתה לו תעודת הצטיינות בבית הספר והוא לא הספיק לקבל אותה".
אילו חלומות היו לו?
"הוא רצה להיות וטרינר. הוא אהב מאוד בעלי חיים. היתה לנו אז כלבה וכלב בבית והכלבה היתה אהבת חייו, היא חיה 20 שנים איתנו ולא מזמן הרדמנו אותה. בברצלונה לקחנו איתנו שמיכה והוא כל הזמן דאג שלא נשכח אותה. הוא אמר לי: 'אמא, שלא נשכח פה את השמיכה, הכלבים אוהבים אותה'. הוא ממש דאג להם".
הכאב והגעגוע לבנה אביב ז"ל נוכח בחייה של האם איריס בכל יום. היא בעיקר לא שוכחת את הרגעים האחרונים שלהם ביחד: "מה שהכי מעציב אותי הוא שאביב שכח את הארנק שלי בברצלונה וגילינו את זה רק בשדה התעופה. היה בינינו ויכוח ואני לא הצלחתי לסלוח לו. 10 דקות לפני התאונה הוא אמר לי 'אמא, את יודעת שלא שכחתי לך את הארנק בכוונה, את יודעת שיש לי בעיות קשב וריכוז'. הוא ביקש סליחה ואני לא הספקתי להגיד לו שאני סולחת לו. תכננו כל הדרך איך נכין דגים וחמין לשבת, הוא היה מבשל מעולה. הוא גם כתב לאחותו שתדליק לו את התנור חימום.
"הוא היה ילד מאוד מפונק, בסוף אני טמנתי אותו מתחת לאדמה, בלי סדין חימום ובלי כלום. ישנתי חודש ימים על הקבר שלו עם כרית ושמיכה. אנחנו מביאים ילדים לעולם אכזר. אני לא מצליחה להתאושש מזה. המוח האנושי לא מסוגל לעכל ולהכיל דבר כזה.
"אני עדיין לא מעכלת שהוא לא פה", היא מוסיפה לספר בעצב גדול, "אני מתגעגעת אליו ברמות שאי אפשר לתאר. אני מרגישה את הכאב שורף את הלב ואני חושבת על הפספוס וההחמצה של חייו. התאונה קרתה אחרי שבוע שהיינו ביחד רק אני והוא בברצלונה. הוא כל כך רצה את הטיול הזה, אני בכלל לא התחברתי לברצלונה, אבל הוא כל כך רצה ואפילו לקחתי הלוואה בשביל זה".
אילו מזכרות הוא השאיר אחריו?
"אני שומרת על הכל. גם על כל הבגדים שקניתי לו בברצלונה, הכול נשאר עם התוויות על הבגדים".
תשתיות רעועות
תאונות הדרכים, שגבו חיים של רבים, מחדדות פעם אחר פעם את בעיית הקטל בכבישים, מצב התשתיות והמסוכנות שלהן.
"המצב בכבישים היום נוראי", היא אומרת, "הכביש הוא אויב מספר אחת שלנו, אני לא נוהגת מאז התאונה. אני יצאתי אשמה בתאונה. כל החיים שלי מגיל 17 אני נוהגת על הכביש ולא עשיתי אפילו עבירת תנועה אחת, אבל באותו יום היה שיא החורף בחודש פברואר וירד גשם זלעפות והיינו ברכב ישן עם אורות עמומים. מצב התשתיות בכבישים בצפון הוא זוועה. היו אז עבודות בדרך וזו אחת הסיבות שגרמו לי לתאונה כי שינו שם את הכבישים וסגרו את חלקם. אני כנראה התבלבלתי בנתיב וחציתי קו לבן רצוף לנתיב הנגדי".
את מלקה את עצמך?
"בוודאי שאני מלקה את עצמי, אבל אני מאוד כועסת על מערכת המשפט. יש רוצחים שמסתובבים חופשי ועל זה הם הביאו אותי לבית משפט ונתנו לי שלילה חמש שנים שאני אהיה מרותקת ולא אוכל לעבוד ולצאת מהבית".
מה המסר שלך לנהגים אחרי מה שעברת?
"שייזהרו בכבישים, זה הכי חשוב. לא למהר, גם אם תגיעו עוד חצי שעה מאוחר יותר זה לא נורא, העיקר תגיעו שלמים ובריאים הביתה. אני משתתפת בצער כל ההורים שאיבדו ילדים. כל פעם מחדש שאני שומעת על הורה שאיבד ילד זה גומר אותי".
