יש תאריכים בחיי אדם, עם או מדינה, שמשנים את התמונה מקצה לקצה, משנים את הפרדיגמה הקיימת, ומה שהיה הוא לא מה שיהיה. בחייה של מדינת ישראל היו כמה תאריכים כאלה: 14.5.1948, יום הכרזת המדינה, 5.6.1967, יום פרוץ מלחמת ששת הימים, ו-4.11.1995, רצח יצחק רבין ז"ל.
אבל יש עוד תאריך, שמעטים מכירים אותו או מייחסים לו חשיבות: 7 באפריל 2011, בשעה 18:20, מערכת כיפת ברזל, פרי פיתוח של רפאל, הופעלה מעל העיר אשקלון והפילה רקטה שנורתה מעזה.
חמש שנים בלבד לאחר מלחמת לבנון השנייה, שהכניסה חצי מדינה למקלטים והבריחה מאות אלפים מחוץ לטווח הטילים של החיזבאללה, ישראל הציגה תשובה לאיום הרקטי, ולא סתם תשובה: בסבב הלחימה האחרון בעזה, מערכת כיפת ברזל השיגה מעל 90 אחוזי הצלחה ביירוט טילים. בהיסטוריה של פיתוח כלי הנשק אין אף דוגמה שמתקרבת אפילו להצלחת כיפת ברזל.
טיל זול
אמיר, מהנדס אווירונאוטיקה, הצטרף לפרויקט בחיתוליו, עוד לפני שנחתם החוזה עם משרד הביטחון לפיתוח. באפריל 2007. ברפאל החלו להקים ולעבות את הצוותים שיפתחו את המערכת, כאשר בשלב ההוא זה הרעיון היה מופשט, ורבים העריכו שלא ייצא לעולם לפועל.
אמיר: "כשהצטרפתי, אפילו לא הייתה מנהרת רוח, שהיא חלק חשוב בפיתוח כלי טיס או טיל. זה היה שנה לאחר מלחמת לבנון הראשונה, שבה לא היה כל מענה לאיום הרקטי, וקברניטי המדינה הבינו שלא רוצים את מלחמת לבנון השלישית באותם תנאים.
כאשר רפאל חתמה על החוזה והתחייבה לפתח את המערכת, הימרו שהיא לא תצליח, ולא תהיה כלכלית - לא חוכמה לפתח טיל שיעלה מיליון דולר ויפיל קסאם שיוצר בבית מלאכה בעזה. ברור שטיל כזה יפיל את הכלכלה.
"היינו צריכים לפתח טיל זול, תוך זמן קצר, שגם יעבוד. לא היה איש בעולם שהאמין שתוך ארבע שנים מחתימת החוזה, המערכת תרשום יירוט מוצלח ראשון. פיתוח כזה, בזמן כזה, במחיר כזה, שעבד, זה היה בגדר חלום".
אמיר היה שותף בכל התהליך. הוא בן 50, נשוי+3, וגר באזור הצפון. עובד 16 שנה ברפאל, מתוכן 15 שנה בפרויקט כיפת ברזל. בעל תואר ראשון ושני באווירונאוטיקה מהטכניון. "כשהתחלנו היו רעיונות בלבד. איזה מנוע יהיה לטיל, איזו מערכת הגאים. בתפקידים הראשונים שלי הייתי חלק מצוות הטילאות, שפיתח את האלגוריתם.
"יש מיליון החלטות לקבל: האם הטיל יעוף בקו ישר, האם יגיע תוך עיקוף, איזו מערכת ניווט, מה יהיה ה'ווייז' של הטיל, נקרא לזה כך. צריך אלגוריתם שישנה מסלול, שיזיז את הטיל ימינה ושמאלה. וכל זאת בזמן סופר מהיר. עשינו את כל זה בארבע שנים. אין דברים כאלה בעולם. סדרי הזמן לפיתוח מערכת כזו אצל האמריקאים היא בסדר גודל שונים לגמרי. כולם אמרו שלא נצליח בפרויקט, על פי שלושה פרמטרים: מחיר, לוח זמנים ויכולת ביצוע.
"בסופו של דבר פיתחנו טיל מהיר, בפרק זמן קצר, בעלות סבירה, שגם פוגע ומשמיד את המטרה".
פריצת הדרך
אמיר מסביר עד כמה קשה היה לפתח את הטיל, ועד כמה מסובך לייצר מערכת ליירוט טילים. "במלחמת המפרץ הראשונה, כשירו סקאדים על ישראל, אמרו שמערכת הפטריוט נכשלה. אבל המערכת ההיא פותחה ליירט מטוס.
"יש הבדל משמעותי בין ליירט טיל וליירט מטוס: קודם כל, מדובר בסדרי גודל של מטרה גדולים בהרבה. דבר שני, למטוס יש המון נקודות תורפה, שאם רסיס אחד פוגע בהם, המטוס נופל. רוב גופו של טיל זה המקום שבו היה המנוע, סתם צינור חלול. אתה פוגע בו, הטיל אולי יסטה מן המסלול, אבל עדיין ייפול ויגרום נזק. כדי ליירט טיל, אתה חייב לפגוע בראש הנפץ. זה כמו לפגוע בבקבוק קולה, באוויר, כאשר הטיל והמיירט טסים זה לקראת זה במהירות של קילומטר לשנייה. ובתוך הזמן הקצר הזה, המיירט צריך להבין שהוא חייב לזוז ימינה או שמאלה, ולסגור את המרחק באלפית שנייה. זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל זה נעשה".
אתה זוכר את היירוט הראשון?
"כמובן, אפריל 2011. הייתי בתל אביב, ערב המרתון שם. נסעתי לשם ערב קודם כדי להשתתף, ואז שמעתי שהיה יירוט. זה היה רגע מדהים. כמובן שלמחרת רצתי במרתון".
90 אחוז הצלחה
"מערכת כיפת ברזל מהווה פריצת דרך עולמית, כאשר חלק ניכר מהמרכיבים בה, החל מגילוי האובייקט, הנחיית הטיל, ביצוע המשימה בזמן קצר והעלות הנמוכה, הם חידושים עולמיים. לשם השוואה, עד כיפת ברזל, רפאל פיתחה בעיקר טילי אוויר אוויר, שנחשבים הטובים בעולם. אלו תוכננו לפגוע במטרות גדולות, כמו מטוס מיג 29, ועלותם גבוהה. אם מערכת כזו הייתה מופעלת נגד הטילים מעזה, בעלויות האלו, ישראל הייתה מגיעה למצב של פשיטת רגל כלכלית".
מאיה הצטרפה לפרויקט בשלב מאוחר יותר, בשנת 2012, כאשר הטיל היה מבצעי. היא שולבה בתחום בדיקות תוכנה, ובהמשך הובילה צוות של בדיקות מערכות, והיום היא מהנדסת מערכת במערך קרקעי של כיפת ברזל.
מאיה בת 45, נשואה+2, וגרה בצפון. עובדת 10 שנים ברפאל, מההתחלה בכיפת ברזל. בעלת תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב ותואר שני במערכות מידע, שניהם מאוניברסיטת חיפה.
מאיה: "זו מערכת מאוד מורכבת, יש בה המון רכיבים שונים, נדרש ידע מולטי דיסציפלינרי כדי לפתח ולבדוק. זה המון עבודה, זה לימוד מתמיד, השקעה רבה תוך עמידה ביעדים קצובים. המערכת מבצעית, כל הזמן מתפתחת ומחייבת גרסאות חדשות, מרכבים שאתה מפתח וחייב להביא לשטח במהירות האפשרית".
המערכת שביצעה את היירוט הראשון, בשנת 2011, שונה בהמון מובנים מהמערכת שהשיגה מעל 90 אחוז הצלחה במבצע האחרון בדרום.
עד כמה המערכת היום דומה לזו שפעלה לראשונה מעל אשקלון?
אמיר: "זה כמו מאבק בין חתול עכבר. הם כל הזמן מנסים לאתגר ולהתפתח, באיומים שלהם, אנחנו מצליחים להיות תמיד שני צעדים קדימה, כדי שלא נהיה מופתעים.
"המערכת כיום לא דומה לזו של שנת 2011, הגענו למעל 90 אחוז הצלחה. אין מערכת נשק בעולם עם שיעור הצלחה כזה, לא מערכת תוקפת ובטח שלא מערכת של יירוטים. אם במערכת תוקפת לא השגת את המטרה עם הטיל הראשון, אתה משגר עוד אחד. במערכת יירוט, לא השגת את המטרה, היא פוגעת וגורמת נזק, ואתה נכשלת ואתה יודע מה המחיר של זה".
מאיה: "השינויים שעברה המערכת הם מאוד גדולים. יש יותר מורכבות טכנולוגית, נכנסו יכולות חדשניות. העניין בכיפת ברזל היא השילוב בין הדיסציפלינות השונות - פיזיקה, כימיה, הנדסה, תכנות, המון תחומים. זו החזית הטכנולוגית המתקדמת ביותר שיש".
"זו הציונות"
אתם רואים את עצמכם בפרויקט דומה, בעתיד?
אמיר: "זו קצת בעיה עבור מי שנמצא בכיפת ברזל, כי אין משהו שדומה לזה. העבודה על המערכת לא הסתיימה, יש עוד פיתוחים, אתגרים חדשים ומעניינים.
"במלחמת לבנון השנייה, אני ובת זוגי, אשתי היום, חיפשנו דירה באזור, וחווינו את האזעקות ואת הנפילות. מבחינתי, אני מגן על המקום בו אני גר, ויש בפרויקט הזה מעבר להיבטים הכלכליים והטכנולוגיים. יש פה גם ציונות ושמירה על הבית על המשפחה ועל המדינה.
"אני חש סיפוק גדול לקחת חלק בפרויקט מההתחלה. העבודה קשה ואינטנסיבית, וכל המשפחה שלי מתגייסת לטובת הפרויקט. בהריונה השלישי, אשתי שלחה לי ווטסאפ שאומר שעם כמה שקשה, היא ממשיכה לתמוך בי, כי בדיוק היו יירוטים וניצלו חיי אדם.
"ברוב הפרויקטים, אתה עובד בשלב כזה או אחר של פיתוחו ועובר הלאה. כיפת ברזל היא כמו עוד ילד, ברגע שאתה עובד על פרויקט כל כך הרבה שנים, אתה נקשר אליו ולא יכול לעשות משהו אחר.
"אני מרגיש אחריות גדולה, ההצלחה הגדולות מרגשות אותי, אבל יחד איתן מגיעות המחשבות איך אפשר לקפוץ עוד ועוד מדרגות ולשכלל את המערכת. מתישהו אעבור לפרויקט אחר, מן הסתם, אבל בינתיים יש לי פה מלא אתגרים.
מאיה: "עבורי הפרויקט הזה הוא כמו משפחה, ומשפחה קשה מאוד לעזוב. לא יכולה לדבר היום על דברים אחרים".
