"באפריל הלכתי לבדיקה שגרתית אצל רופא הנשים, אחרי שקצת הזנחתי את התחום, ועשיתי בדיקת פאפ לאיבחון מוקדם של סרטן צוואר הרחם", מספרת השבוע בגילוי לב חברת המועצה מרינה רחמימוב מקרית מוצקין.
"חודש אחרי הבדיקה התקשרה אלי רופאת משפחה, ושאלה, 'מרינה, את בסדר?". אמרתי לה 'כן, למה שלא אהיה'. היא שאלה אם רופא הנשים דיבר איתי, ועניתי לה שלא. אז כבר התחלתי להילחץ מהשאלות, וביקשתי לדעת מה קורה. היא אמרה שהגיעו אליה תוצאות הבדיקה שעשיתי. אפילו לא ידעתי על איזו בדיקה היא מדברת, שכחתי מזה כבר. ביקשתי לדעת מה תוצאות הבדיקה, והיא אמרה שהיא לא יכולה להגיד לי, ואני חייבת לפנות לרופא הנשים. אמרתי לה, 'לא מעניין אותי כלום, רק תגידי לי שזה לא סרטן' - ופתאום הייתה שתיקה כזאת".
רק בשבוע לאחר מכן התמונה החלה להתבהר לרחמימוב (38), נשואה ואם לשלושה, בני 11, 6 ושנתיים.
בשנים האחרונות עבדה רחמימוב בחברת ביטוח, ובבחירות האחרונות נבחרה לחברת מועצת עיר מטעם סיעת 'רוח חדשה במוצקין'. מאז שנבחרה היא מתפקדת כחברת מועצת עיר פעילה מאוד, מסייעת רבות לתושבי העיר ואף נמצאה לא פעם בעין הסערה של מאבקים פוליטיים מקומיים. הגילוי עצר את כל אלה.
בלי כאבים
"למחרת התקשר אלי הרופא ואמר לי שגילו תאים סרטניים, ואני צריכה להגיע לבדיקת המשך", מספרת רחמימוב, "אבל ביום ראשון בבוקר, עוד לפני שהתעוררתי, התחילו טלפונים - רופאת המשפחה, רופא הנשים, המזכירה שלו, זבולון. פתאום כולם לחוצים, ואני לא מבינה במה מדובר, כי אף אחד לא ממש דיבר איתי.
"באיזשהו שלב נשברתי, התפרקתי והתחלתי לבכות. הרי אף אחד לא נלחץ ככה סתם, ואף אחד לא רוצה להגיד לי כלום בטלפון. רק למחרת הגעתי לבדיקה, והרופאה אמרה שאם הייתי מגיעה עוד חודשיים, היינו כבר במקום אחר. הסרטן שלי היה בדרגה הכי גבוהה, ונאמר לי שאני צריכה לעבוד ניתוח".
איך זה התבטא פיזית?
"אני לא הרגשתי שום דבר, לא כאבים, לא הרגשה מוזרה, הכל תקין. לא הייתי מנחשת וחושבת לדקה שמשהו לא בסדר. וזה מה שמפחיד".
כמה זמן לוקח לעכל בשורה כזו?
"בהתחלה זה היה בלאק אאוט. אמרתי 'זה לא אני ולא קשור אלי'. אחרי שהגיעו כל התוצאות של הבדיקות, הלכנו לרופא ונקבע תאריך לניתוח. כשיצאנו מהרופא, הלכנו, אני ובעלי לים, ישבנו על ספסל ובכינו. בלי לדבר, רק בכי. ישבנו כך שעות ארוכות, עד שחזרנו הביתה. תפקדנו רגיל עד שהילדים הולכים לישון, והתפרקנו שוב.
"במשך שבוע התרסקנו ולא תפקדנו. אחרי שאספנו את עצמנו, התחלנו להיערך וגם עשינו צוואה. המחשבה הראשונה שלי היתה מה יהיה עם הילדים. מה יהיה אני אם אני לא מתפקדת או לא מתעוררת מהניתוח, כי בכל ניתוח יש סיכון וצריך להיערך לכל התרחישים. השאלה היתה מי יטפל בילדים, כי בעלי יושב כאן מרוסק לצידי וגם לא מתפקד.
"המחשבות שיש לך כשאתה ניצב פנים מול פנים עם המוות, זה מכניס אותך למקומות שחורים. לא פחדתי ככה אפילו כשנפגעתי בפיגוע. המנטרה שהכנסתי לי לראש היתה 'אף אחד לא יגדל את הילדים חוץ ממני'. פתאום את מגלה כמה את חזקה. את גם חייבת, כי אם תשברי עכשיו, מה יהיה עם הילדים שלך".
לא משקרים לילדים
מרגע האבחון, מספרת רחמימוב, החל מרתון שכלל בדיקות בכל הארץ ופגישות עם רופאים. לפני כחודשיים היא עברה ניתוח לכריתת הרחם וצוואר הרחם, וטיפול קרינתי.
מתי סיפרת לילדים?
"רק יומיים לפני שנכנסתי לניתוח. מאוד רציתי לשמור על שיגרה רגילה עד כמה שניתן, ובלי להכניס אותם לפחדים וללחץ. אחרי שסיפרתי לבן הגדול, הוא אמר לי 'אמא, אני רוצה רק שתגידי לי שאת לא מתה'. היתה גם עובדת סוציאלית שליוותה אותנו בכל התהליך, וגם רופא המשפחה הסביר לילדים והרגיע אותם.
"בתחילת התהליך החלטנו שאנחנו לא משקרים להם ולא מייפים את המציאות. זה גם גרם להם להתנהג בצורה יותר מבינה. כשאושפזתי לבדיקות, הילדים באו לבקר אותי. בהתחלה זה היה שוק עבורם, אבל צוות האחיות במחלקת נשים בבית החולים כרמל הפכו את הביקור לחוויה נעימה עבורם. באשפוז השני, של הניתוח, כבר לא הרשיתי לילדים לבוא, לא רציתי שיראו אותי במצב כזה".
3 צפייה בגלריה
"אולי בגלל השיחה איתי, עוד אישה תלך להיבדק ותציל את עצמה". מרינה רחמימוב
(צילום: גיל נחושתן)
ואחריו, בבית?
"אחרי הניתוח סבלתי מכאבים קשים. בשלושת השבועות הראשונים לא יכולתי לתפקד בלי משככי כאבים כמה פעמים ביום. לא יכולתי להתלבש לבד. אמא שלי, בעלי וחברה טובה עזרו לי עם הילדים. היה לי קשה עם העובדה שאני לא יכולה להרים את הילד שלי על הידיים, והוא בוכה ולא מבין למה אני לא לוקחת אותו".
לא תוכלי ללדת יותר. הקפאת ביציות?
"כן, אבל אני לא חושבת שאשתמש בהם, כי אני לא רואה את עצמי הולכת לפונדקאות. בהתחלה לא חשבתי על זה בכלל. באחד הימים הנושא עלה באיזו תוכנית טלוויזיה, ואז הבנתי שזה נגמר, ואני לא יכולה יותר להביא ילדים. כשבעלי ראה אותי ברגע הזה, בכינו שנינו יחד. הוא אמר לי, 'אז בואי נגשים לנו עוד חלום ונאמץ בת'. הגשנו טפסים לאימוץ, אבל לא ענינו לקריטריונים. אז במקום אימצנו כלב במקום שאף אחד אחר לא רצה. זה גם להציל נפש. תמיד הייתי אנטי לכלב בבית".
יותר נוכחת
מעבר לכאב הפיזי והחששות הכבדים מפני העתיד, נאלצו בני המשפחה, כמו חולי סרטן רבים אחרים, להתמודד גם עם אובדן הכנסה. "הייתי בדיוק בשלב שהייתי אמורה לחזור לעבודה אחרי חופשת הלידה, והודעתי בעבודה שאני לא חוזרת. אחרי שהתפטרתי נוצר קושי כלכלי, כי יש פחות משכורת. לא רשמתי את הבן הקטן למעון, השארתי אותו בבית, ואת הגדולים לא רשמתי לצהרונים ולקייטנות. נדרשנו להידוק חגורה, אבל הרווחתי יותר זמן עם הילדים שלי בבית".
ההתמודדות עם המחלה גרמה לך להסתכל אחרת על החיים?
"פתאום זה נופל, והכל מתהפך עליך. כל מה שתכננת וכל מה שעשית נעצר ברגע, ואת מתחילה לחשב מסלול מחדש, את הסדר היום וסדר העדיפויות. זה שינה לי גם את האישיות. פעם הייתי מגיבה מאוד קשה על דברים שקורים לי או לקרובים אלי, אפילו לחפצים. היום זה כבר לא מעניין אותי. זה נותן פרופורציות חדשות לחיים, אני מקבלת דברים אחרת, הרבה יותר רגועה, הרבה יותר נוכחת בבית. פעם הגישה שלי היתה איפה אני מפזרת את הילדים, כדי שאצליח לעשות דברים. היום זה קודם כל הילדים שלי".
ובצד הגופני?
"שינינו גם את הרגלי התזונה. הפסקנו לאכול בשר אדום, אוכלים רק עוף פעם או פעמיים בשבוע, ואני ובעלי הפסקנו לעשן".
תחזרי למועצה?
"הגילוי, הבדיקות, הניתוח וההחלמה פגעו גם בפעילותי כחברת מועצה, אבל לא הפסקתי. תמיד הייתי מגיעה לכל ועדה ועונה לאנשים שמתקשרים אלי בכל שעה. עכשיו אני מסבירה שאני עושה את זה בהתנדבות, ויש שעות שאני לא יכולה לענות, ואם זה לא כל כך דחוף, אז אפשר גם לדבר מחר.
"פעם הייתי אומרת לילד שלי שיחכה רגע כי יש לי טלפון ואני צריכה לענות. הייתי גם יוצאת מכל ישיבת מועצה בוכה, עכשיו אני כבר לא מתרגשת מזה".
אם לא די בכך, בשבועיים האחרונים נדבקו כל בני המשפחה בקורונה. "לי היה הכי קשה, שלושה ימים הייתי במיטה עם חום, ולא יכולתי לזוז. עד עכשיו לא חזר לי חוש הריח והטעם. אבל עדיין התחושה היתה שזה לא סוף העולם".
בסביבתך הקרובה יודעים מה עברת?
"בהתחלה היה קשה לי לדבר על זה, ורק מעטים ידעו. עכשיו אני מדברת על כך ביותר קלות, ולכל חברה שסיפרתי, שלחתי אותה מיד להיבדק. לאחת מהן איבחנו תאים טרום סרטניים. המקרה הזה נתן לי קצת יותר מוטיבציה לדבר על הסרטן, אולי בגלל השיחה איתי, עוד אישה תלך להיבדק ותציל את עצמה. אצלי החששות לא עברו לגמרי, אבל פחתו. באוקטובר יש לי עוד בדיקה אחת, לבדוק אם אין גרורות. זה סוג של לעלות למעלה, לתת 'כיף' לאלוהים ולחזור".
