סא"ל (במיל) ערן מסס היה משוכנע שהוא מתחיל את הפרק הרגוע בחייו, כשרק חזר לגור בקרית אתא והחל לעבוד כמנהל אגף חזות העיר בעירייה. אלא שאז פרצה המלחמה, והוא מצא את עצמו במוקד פעילות ההסברה הישראלית, שאותה הוא עושה ברחבי העולם בהתנדבות.
מסס (46) מקרית אתא השתחרר משירות קבע בדרגת סא"ל שנה וחצי לפני הטבח. ב־7 באוקטובר החליט על דעת עצמו ללבוש מדים ולנסוע מקרית אתא לדרום. במושב פטיש נלחם במחבלים, עזר להקים חמ"ל של ניצולים מהנובה כשכולם חשבו שהוא נציג הצבא, והמשיך למתחם המסיבה, כשכבר לא היה שם את מי להציל. הסרטון שצילם, כשהוא קורא שוב ושוב 'האם יש פה מישהו חי' ומסביב מוטלות רק גופות, הפך לוויראלי.
מאז השתתף בסרטים דוקומנטריים והוא מוסר את עדותו שוב ושוב בפני קהילות בסידני שבאוסטרליה, בשיקגו ובכל מקום שאליו הוא מוזמן. הריאיון הזה נערך מלאס ווגאס, בין מפגשים שלו עם אנשי הקהילה היהודית המקומית שם. "זה מסלול החיים החדש שלי", הוא אומר למיינט קריות, "ויש בו הרבה רבדים. עכשיו זו השליחות שלי, כי אנשים בעולם שוכחים מהר מדי מה קרה לנו כאן. ואסור שישכחו".
סדר חיים חדש
בימים אלה יצא לאור גם הספר "יום אחד באוקטובר", שבו מופיע מונולוג מרגש שלו, המתאר את מה שעבר עליו ב-7 באוקטובר.
מסס נולד וגדל בקרית אתא, השני בן חמישה ילדים. הוא עזב את העיר בעקבות שירותו הצבאי, התגורר באילת ובקיבוץ מצובה, וחזר לקרית אתא חודש לפני המלחמה, עם אשתו וארבעת ילדיהם. בתפקידו האחרון בצבא היה ראש ענף לוגיסטיקה של בי"ס לקצינים בבה"ד 1.
"עשיתי דרך ארוכה, לא בדיוק המסלול הקלאסי של מפקד בצבא. אני לא אחד שגדל ביישוב הקהילתי ארסוף והפך לטייס קרב. הייתי ילד בעייתי, מורד, שלא מאמינים בו, אבל תמיד ידעתי שאציב לעצמי מטרות ויעדים ואגיע אליהם. ידעתי שיש לי ציר ערכים שיביא אותי למקום הנכון ולהחלטות הנכונות".
בבוקר 7 באוקטובר לקח החלטה שהובילה לסדר חיים חדש. "באותה שבת הייתי אמור לסייר בין בתי הכנסת בקרית אתא לקראת שמחת תורה. התעוררתי בין ארגזים וקרטונים, בבית זמני שאליו עברנו עד שיסתיים השיפוץ בבית שלנו. ב- 7:30 בבוקר אחי הגדול התקשר ואמר: "תפתח טלוויזיה, הלך על המדינה". בטלוויזיה ראו את הטנדר של חמאס משתולל בשדרות. לא יכול להיות. זה פייק? פלילי? זה בטח מגה-פיגוע שתיכף ייגמר. ואז קלטתי שהכתבים בטלוויזיה נסערים ומבולבלים, והבנתי שקורה כאן משהו אחר.
מי מפנה פצועים?
"אני משוחרר מהצבא ואפילו פטור ממילואים, אבל פתחתי את הקרטון שעליו היה כתוב "ערן צה"ל, מדים". החלטתי לנסוע לדרום, תוך התעלמות מוחלטת מהמחשבה שעוד רגע כל המשטרה והצבא יהיו שם, ועד שאגיע האירוע ייגמר. ובכלל, זה שטח צבאי, לא מערב פרוע, אם איתפס שם אני עלול להסתבך. הראש שלי אמר משהו אחד, הלב והמצפון שלי אמרו משהו אחר, ובקרב הפנימי היה לי ברור מי מנצח. 'סע, סע' אמרתי לעצמי 'לך תפוס את המחבלים'. סיפרתי שקר לבן, שהתקשרו מהצבא ואני צריך ללכת דחוף, בתוך שעתיים אני חוזר.
4 צפייה בגלריה
"הסיפור ההסברתי הוא הנשק היחיד שלנו מול ההכחשה של העולם". מסס באחת מהרצאותיו באוסטרליה
(צילום: םרטי)
"לקחתי את האקדח, לבשתי מדים כולל כומתה, וטסתי את כל הדרך על 200 קמ"ש, כשברור לי שאם המשטרה תתפוס אותי - אין לי שום קייס. בצומת בית קמה הווייז השתבש וחייגתי לחבר לשאול איך ממשיכים לשדרות. 'עזוב שדרות', הוא אמר לי, 'בוא למושב פטיש. יש פה 300 ילדים שברחו ממסיבה, אנסו ושחטו שם ילדים'.
"הגעתי אל תוך כאוס שלם. נערים ונערות במדשאה ליד אולם הספורט המרכזי, פניקה מטורפת, חלקם פצועים. חיפשתי פונקציה אחראית ולא היה אף אחד כזה, וכל הזמן נמשך ירי פצמ"רים. מי מטפל בפצועים? מישהו יודע שמות של מי שהגיעו לכאן ומי שלא הגיעו? מי מפנה פצועים? אני שואל את החבר שלי מי האחראי פה, והוא אומר 'אתה'.
"אמרתי לאנשים 'שלום, אני מפקד המרחב' והחלטתי שאני האחראי גם אם עכשיו מפקד המרחב האמיתי יופיע. הוריתי להכניס את כל הילדים אל תוך אולם הספורט, הושבתי חמישה אנשים מול המחשב הנייד שלי והוריתי להם לרשום שמות, מספרי טלפון וכתובות, ולגבות עדויות. ואז הגיעה העיתונאית אדווה דדון עם המצלמה ואמרה בשידור חי 'יש לנו פה נציג צה"ל'. אמרתי לעצמי שעכשיו רשמית תהיה עדות לכך שאני הולך לכלא.
"אמרתי לה שאני לא הסמכות ולא נציג צה"ל והיא אמרה 'אבל רק אתה פה'. הבנתי שבאמת לאף אחד אין שליטה על כלום. בעקבות השידור הגיעו אלפי הודעות, ומעדויות הילדים הבנתי שיש אירוע גדול מאוד במסיבה ברעים. נסעתי לכיוון, ובדרך נתקלתי במחבלים וחיסלתי ארבעה מהם, עם עשרה כדורים שהיו לי באקדח".
"הגעתי לגיהינום"
אבל רק כשהגיע לשטח המסיבה בקיבוץ רעים, הבין את גודל הזוועה. "הגעתי לגיהינום. עשרות אנשים מתים בכל צורה ודרך, ושאלתי את עצמי האם זה ערכי לצלם את המראות שראיתי, עם מה שעשו לנערות ועם הראשים הכרותים. את חלקם צילמתי והחלטתי לא להראות לאיש לעולם. ואז החלטתי לאסוף את הגופות ולרכז אותן באוהל המרכזי. בשלוש השעות הראשונות הייתי לבד ואז הצטרפו כמה חיילים שעזרו, ובערב הגיעו אנשי הצבא. ועדיין היה שם כזה בלגאן, שיכולתי להגיד שאני הרמטכ"ל ואיש לא היה מערער על כך. פינינו 240 גופות וחלקי גופות, ועוד יומיים המשכנו לחפש ניצולים.
"לא פרסמתי דבר ממה שצילמתי ואפילו לא דיברתי על זה, אבל כשהגעתי הביתה גיליתי שאחד משני הטלפונים שלי הלך לאיבוד, בוודאי נפל כשהרמתי גופות. זה היה הטלפון שבו צילמתי את הסרטון. יומיים לאחר מכן הסרטון עלה בטיק טוק, ומחדשות ערוץ 12 קראו לי והפגישו אותי עם נציג המשטרה כדי לנסות לאתר את הטלפון. בסוף מצאו את המכשיר אצל בחור יהודי שבזז גופות".
התקף חרדה
בהמשך מסס גויס למילואים, והוא משתחרר משם רק לצורך נסיעות ההסברה שלו לחו"ל. "הסרטון שלי נכנס לסרטון הזוועות שהפיקה המדינה, כל הערוצים בעולם התקשרו לראיין אותי ואני התגייסתי עם כל הלב, כי הבנתי את גודל המשימה. אבל יש לזה גם מחיר נפשי. התקף החרדה הראשון שלי הגיע כשהייתי ברכבת, בדרכי חזרה מהרצאה שהעברתי בבסיס צבאי. ירדתי בתחנה הלא נכונה ולא היה לי מושג איפה אני. מאז אני בטיפול נפשי והתחלתי את המאבק הבא שלי, הביורוקרטי, להיות מוכר כנכה צה"ל".
והפכת לחלק ממערך ההסברה הלאומי.
"אין דבר כזה מערך הסברה לאומי. הפכתי בעל כורחי לחלק ממסע הסברה של מתנדבים, שעוסקים בהסברה של מדינת ישראל. אני עושה את זה על חשבוני ובעזרת תורמים שמממנים. המדינה לא נותנת לזה יד. אנשים חושבים שאתה נוסע בעולם ומטייל, לא מבינים כמה זה קשה. והתגובות מטורפות. 1,200 איש יושבים מולי בבית כנסת באוסטרליה, בוכים את החיים שלהם ומתחננים לעזור מול ההכחשה של העולם. הם מבינים שהסיפור ההסברתי הוא הנשק היחיד שלנו מול ההכחשה של העולם. עשירי עולם רוצים לתרום, כולל הזוג ריינסדורף, הבעלים של השיקגו בולס, ששמעו את הסיפור שלי באחד מאולמות הקולנוע בשיקגו וביקשו לממן את המשך ההסברה.
"לשיקגו הגעתי בעקבות הזמנה של מכון שמעון ויזנטל המשמר את זכר השואה, שם גם העניקו לי אות הערכה על הצלת חיי יהודים. היום אני חלק מסרט דוקומנטרי נוסף, על החיים שאחרי 7 באוקטובר. זו עבודה במשרה מלאה, בהתנדבות, והמחיר הוא לא רק נפשי, אני חושש שיפסיקו את עבודתי בעירייה בגלל ההיעדרויות הרבות שלי.
"אני לא קורא לעצמי גיבור ולא התכוונתי לעמוד באור הזרקור הזה, בעיני גיבור הוא חייל שיושב בעזה וקם בבוקר ועדיין רוצה להמשיך לחיות. אחרי הכל אנחנו עם ישראל, נולדנו להישרדות ואלה הערכים שלנו".
"יום אחד באוקטובר"
הספר "יום אחד באוקטובר", מאת יאיר אגמון ואוריה מבורך בהוצאת קורן ירושלים – ספרי מגיד, הוא פרויקט מונולוגים ספרותי מפיהם של ארבעים גברים, נשים, דתיים, לא-דתיים, אזרחים, חיילים, יהודים, לא-יהודים, ילדים. הסיפורים מבוססים על ראיונות שהעורכים יזמו, ויצרו מהם מונולוגים שהם פרוזה תיעודית.
לצד סיפורים על לוחמים ולוחמות שחיסלו מחבלים, נמצאים בספר גם סיפורי גבורה מסוג אחר; כמו קשיש המתיישב על כורסה ומקריב את חייו כדי להציל את משפחתו, כמו מתמודד נפש ששורד חמישה ימים בשג'אעייה, מיילדת שהופכת את ביתה לבית חולים שדה, ומתנדב "איחוד הצלה" שדואג שמכתב האהבה שמצא בכיסו של החייל ההרוג, יגיע ליעדו.
