עד לאחרונה הכירו בתרשיחא את ורד באר בעיקר כאשתו של מוראד בשארה; היום אין בסביבה מי שלא מזהה אותה גם עם "טופלו" (Tupelo) בית הקפה והמאפייה נטולת הגלוטן שהקימו ביחד במרכז העתיק של הכפר.
תושבי המקום גילו מזמן את המאפייה ואת פינת הישיבה בגינה, הממוקמות משני עבריה של סמטה ציורית. יותר ויותר מגיעים גם מבקרים מרחבי הארץ - כאלה שלא נרתעים ממצוקת החנייה בתרשיחא - כדי לטעום עוגות ובאגטים פריכים שמרגישים כמו הדבר האמיתי.
ורד (38) קיבוצניקית מגשר הזיו, ומוראד (46), בן למשפחה גדולה ומוכרת מתרשיחא, שניהם שפים קונדיטורים, נפגשו לפני 11 שנים כשעבדו ביחד במסעדת אדלינה בקיבוץ כברי, והתאהבו. הם נישאו בקפריסין והיום הם הורים לבת ובן, ועובדים יחד מסביב לשעון.
"בהתחלה הסברתי לעצמי שהכל קרה במקרה, הרי לא חיפשתי מישהו ערבי, ומוראד לא חיפש אישה יהודיה", אומרת ורד. "עם הזמן הבנתי שאני רוצה שאנשים יראו שאנחנו זוג מעורב, ואין מהומה סביבנו. אנחנו זוג רגיל עם ילדים, בית ועסק משותף.
"אני עקשנית. פגשתי בחור, התאהבתי בו, רציתי להקים איתו משפחה ועשיתי את זה. ביום יום אנחנו לא מרגישים את זה, אנחנו מדברים בבית בשלוש שפות, וזה נורמלי לחלוטין בעינינו. יכול להיות שמאחורי גבנו אנשים מדברים, אבל אנחנו חיים את חיינו. בארה"ב לא היו מסתכלים עלינו בכלל".
אבל אנחנו בישראל.
"נכון, בישראל תמיד יהיה מה להגיד, ורוצים לשמוע את הסיפור שלנו. אני רוצה לעשות לגיטימציה לרעיון שאפשר להתערבב עם מישהו מעם אחר או דת אחרת, ולהראות שמבחינתי זה לא עניין. יש לנו בעיות כמו לכל זוג, וזה תמיד קשור לענייני גברים-נשים ולא ליהודים-ערבים. אני מקווה שזוגות מעורבים אחרים יראו אותנו, כי תמיד מחפשים תמיכה ורוצים לשמוע שאפשר להתגבר על הקשיים".
גשר הזיו - פילדלפיה
היא גדלה כבת בכורה מבין שלושה ילדים, במשפחה ליברלית לוחמת למען זכויות האדם. "סבא מצד אמא היה עורך דין לזכויות האדם בפילדלפיה ולחם למען זכויות השחורים, והסבא הישראלי שלי היה פעיל ב'מרצ'. תפיסותיהם חלחלו אל הדורות הבאים. אמא נולדה בארה"ב ובאה לישראל בקבוצה של דרור הבונים, והגיעה לגשר הזיו בעקבות אבא. כשהייתי בת חמש נסענו לשנתיים לפילדלפיה ונשארנו עשר שנים, כשחזרנו הייתי בת 15 ולמדתי עברית מחדש".
מילדות אהבה לבשל. "אוכל תמיד היה משהו חזק בבית שלנו, אוכל זה שמחה, זה בית. אחותי היא כנראה חולת צליאק לא מאובחנת, והמליצו לה להפסיק לאכול גלוטן, וכשחזרה מהצבא בישלתי לכבודה. השתדלתי שיהיה טעים, למרות שבחנויות היו אז רק קמח אורז לבן דביק שהניב מאפים דביקים, וקמח אורז מלא שממנו יצאו מאפים גרגיריים.
"שילבתי ביניהם ועשיתי ניסיונות עם בראוניז, פנקייק ולזניה, והמחמאה הכי גדולה היתה שבארוחות שישי בני המשפחה התענגו על המטעמים, ולא הרגישו שזה לא הדבר האמיתי. כבר אז ידעתי שאהיה טבחית ואלמד גם קונדיטוריה".
אחרי לימודי קולינריה עבדה בחיפה ובירושלים, וביום שבו חזרה צפונה והתראיינה אצל השף במסעדת אדלינה, פגשה את מוראד. "התחברנו מיד, היינו זוג מהשבוע הראשון", היא אומרת. "אני רגילה להיות הבחורה היחידה במטבח ושקצת מתחילים איתי, אבל מוראד עשה את זה בעדינות והראה התעניינות אמיתית, וראיתי בעיניים שלו שהוא נשמה טובה.
"הוא שאל כמה פעמים אם אני רוצה לצאת לבירה ביום ראשון, שזה היום החופשי במסעדה, ואני היססתי. אם הייתי פוגשת אותו במסיבה, לא היתה התלבטות, אבל בעייתי לצאת עם מישהו שאתה עובד איתו. הסתרנו את הקשר עד שנדע אם הוא רציני, ולאט לאט אנשים הבינו. בכל אופן לא נרתעתי בגלל הדת, ידעתי שאנשים ידברו, אבל לא היה אכפת לי".
מדבקות על מיצובישי
ומה אמרו בבית?
"לא חששתי מזה בכלל, להורי יש המון חברים ערבים, והם לא מתעסקים בדת. אחותי היתה בקבוצה של ילדי שלום. אני לא הייתי מאוד פעילה בתחום, אבל הכרתי את עצמי והיו לי דעות מוצקות וברורות.
"שבועיים אחרי שהתחלנו לצאת, סיפרתי לאמא שיש בחור שעובד איתי במטבח, שאני מאוד מחבבת. היא שמחה. אמא היתה פעילה בנשים עושות שלום והלכה להפגנות, מבחינתה זה היה פשוט עוד צעד קדימה. על המיצובישי הוורודה שלה תמיד היו מדבקות של קיום משותף, ומאז שהיא נפטרה, לפני חודשים ספורים, אני נוסעת עם האוטו הזה.
"וכשסיפרתי לאבא על הקשר, הדאגה היחידה שלו היתה איך תתייחס החברה לילדים שייוולדו לנו. צריך לחשוב על הדברים האלה במדינת ישראל. כרגע הילדים שלנו בבועה של קיבוץ געתון, וגם מוראד מכיר את חיי הקיבוץ דרך העבודה במסעדת אדלינה. אבל ביום שייצאו משם, אני בטוחה שישמעו 'אבא שלך ערבי'. לא כולם כאן בראש פתוח".
איך קיבלו אותך במשפחה ובכפר?
"למשפחה של מוראד היה קצת יותר קשה עם הקשר שלנו, הם העדיפו שאתנצר כדי להקל על הכול. הסברתי שאני פחות מחוברת לדת, אבל כן מחוברת לתרבות שלי, ואני יהודיה. וכמו שלא ביקשתי ממוראד להתגייר, אני לא רוצה שיבקשו ממני להתנצר".
מוראד: "אנחנו חיים במדינה שהדת מורגשת בה, לכן אמרו לי בבית שעדיף לי לקחת נוצרייה, ולורד עדיף שתחיה עם יהודי, בגלל המנטליות והתרבות. לא חלילה מכוונה רעה, פשוט פחדו שיהיו בעיות בעתיד לילדים. ניסו לשכנע, אמרו שאולי לא ממש חשבנו על הכול, אבל אמרתי שאני אוהב אותה ורוצה להיות איתה. החיים שלי השתנו לגמרי ביום שהכרתי אותה. היום אוהבים אותה יותר ממני, גם בבית וגם האנשים בכפר. מי שאוהב יעשה כמוני, אפילו אם המשפחה לא בעד, ואחר כך כולם יבינו שזה טוב ונכון".
ואיך האווירה בבית בתקופות מתוחות?
מוראד: "אנחנו די באותו ראש כשמדובר בפוליטיקה, שנינו חופרים על ביבי. אני ערבי ישראלי, שנולד כאן וחי כאן ומעורב בתרבות הישראלית".
ורד: "מצחיק שבקטע הזה הוא הישראלי בינינו, ואני האמריקאית. כשקורים דברים בעזה או במהומות בערים המעורבות, יש דברים שהוא לוקח יותר ללב, ויש דברים שאני רואה יותר. כשישבנו מול הטלוויזיה וראינו מה קרה במהומות בעכו, מוראד אמר שהתושבים של עכו הרסו את העיר שלהם, הפגינו וגרמו נזק לעצמם. הלב שלנו עם כולם, אבל יש דברים שמבאס לראות. אנחנו מדברים פוליטיקה מהשבוע הראשון שנפגשנו, לא מסתירים כלום. אני חידשתי לו דברים והוא חידש לי, הוא לומד ממני על השואה ומלמד אותי דברים שלא לומדים בבתי הספר בישראל. אני שומעת ממנו את סיפורי 48', חמותי היא ממשפחה שהועברה מהכפר בסה (היום מושב בצת) לכפר מזרעה אחרי 48'.
"חשוב לדעת, היהודים צריכים ללמוד על התרבות הערבית, השפה וההיסטוריה הערבית באזור, והערבים צריכים ללמוד יותר על ההיסטוריה של היהודים בארץ ישראל. רבים מהם לא יודעים למה היהודים גורשו וחושבים שאנחנו סתם באים לכאן".
שלוש שפות
ילדיהם, ליליאנה (שש) ודילן (שלוש וחצי) דוברים שלוש שפות. מוראד: "הם מבינים מצוין עברית, ערבית ואנגלית. בגן מדברים בעיקר בעברית, בבית ורד מדברת אליהם באנגלית והם עונים בעברית, ואני מדבר אליהם בערבית והם עונים בעברית. ביניהם הם מדברים בעברית, ומשלבים מילים בערבית ואנגלית. ורד מבינה די טוב ערבית, אבל לא ממש יודעת את השפה".
ורד: "כשהכרנו, מוראד היה גרוש ללא ילדים, וכשהתחלנו לדבר על ילדים משותפים, הוא שאל אם נגדל את ילדינו כיהודים או כנוצרים, ואני אמרתי 'חצי חצי'. חצי מבני הדודים של בארה"ב גדלו ככה. מבחינת מדינת ישראל, הילדים שלנו יהודים, מבחינת הכנסייה הקתולית הם נוצרים. אנחנו חוגגים חנוכה וכריסמס, פסח ופסחא. הנצרות והיהדות לא מאוד רחוקות זו מזו.
"לפני חמש שנים, אחרי שליליאנה נולדה, עזבנו את נהריה ועברנו לגור בבית הצמוד לבית חמותי, וכולם קיבלו אותי בחום ובאהבה. אני בת בית כאן, ואנשים אוהבים את המאפייה שלנו. לפני 100 שנה המרכז העתיק היה המקום התוסס של תרשיחא, ומאז ששכרנו את המקום אני מנסה לברר את גיל המבנים, אבל גם האנשים המבוגרים ביותר שאיתם אני מדברת יודעים רק לומר שלסבא שלהם היתה כאן חנות. לא הצלחתי למצוא אף היתר בניה, גוש, חלקה או כל רישום אחר, כי החנויות נבנו לפני קום המדינה".
וגם שם המקום, "טופלו", הוא סיפור: טופלו היתה החתולה של השכנים, שורד שמרה עליה בילדותה. כשגדלה גילתה שזהו שמו של עץ שגדל בביצות הדרומיות בארה"ב, והדבורים מפיקות מפרחיו דבש שנחשב לנדיר ויקר.
אתם מתכננים לגדול?
מוראד: "היום כבר רוצים מאיתנו זכיינות, ואולי זה מה שיקרה בהמשך. נעשה את הדברים נכון ונגדל לאט. אפייה ללא גלוטן היא עסק לא קל. חומרי הגלם יקרים, ואנחנו מנסים להכין דברים טעימים במחיר הגיוני".
ורד: "כל הילדות שלי היתה מעברים - מישראל לארה"ב, בתוך ארה"ב ובחזרה לישראל. קל לי להתאקלם מחדש ומצד שני, אין שום מקום שהוא בשבילי הבית. הבית שלי הוא במקום שבו המשפחה שלי נמצאת, ועכשיו הבית הוא בתרשיחא.
"שומעים כאן פחות מכוניות ויותר פרות, ויש לנו בית פתוח שחברים אוהבים לבוא אליו, עם מרפסת גדולה ועציצי אוכמניות ופטל, ומסביב עצי זית ופרי. בהמשך אנחנו מתכוונים לבנות בכפר ורדים ולעבור לשם, כדי שלנו יהיו מטבח גדול ומזווה, ולילדים תהיה גינה גדולה ומגודרת, גן שעשועים קרוב וגם מדרכות, כי בתרשיחא אין. בכפר ורדים יש יותר מרחב".
