יום חמישי שעבר התחיל כמו עוד בוקר שגרתי בביתם של הדס ויוגב אסרף בשלומי, עד שהדס שמעה את אמה צועקת "הדס, אש!".
4 צפייה בגלריה
"התמונה שאני מושכת את הילדה מהלול הבוער לא עוזבת אותי". משפחת אסרף בדירה שקיבלו
(צילום: נחום סגל)
"הייתי במקלחת, היא משחזרת. "באותו בוקר הייתי אמורה להגיע לוועדה של הביטוח הלאומי, שם אני בהליך להוצאת נכות בגלל אירועים שהפכו אותי לפוסט טראומטית, והעו"סית שלי היתה צריכה להתלוות אלי. אמי באה ממגדל העמק להיות איתנו כמה ימים, וכששמעתי אותה צועקת, פתחתי את דלת המקלחת וראיתי שכל הבית עשן סמיך. חושך מוחלט. לקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה, ואז רצתי החוצה.
"הילדים הגדולים הספיקו לצאת מהבית ועמדו ליד הדלת. אמי עמדה לידם ולא הצליחה להזיז את רגליה. השכנה הסתכלה עלי וגם היא קפאה במקומה. שמעתי צרחות מתוך הבית. נשארו שם שתי הבנות הקטנות, טוהר ואיילה. צרחתי 'הצילו, הילדים שלי נשרפים', ומאותו רגע אני לא זוכרת כמעט כלום.
"במצלמות האבטחה רואים שזרקתי מעלי את הבגדים כדי שהאש לא תאחז בהם, ורצתי אל תוך הבית. זה היה כמו רגע של שיגעון, לא חשבתי על כלום. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שגם אם הפנים שלי יישרפו, אני מוציאה את הבנות שלי משם. אין מצב שאני מאבדת אותן. טוהר (שנה וחצי) היתה בלול ומעליה בערה תעלת החשמל של המזגן.
"אש יצאה מהקיר, הוא כולו בער. בעטתי בלול חזק כדי לנסות לקרב אותו אלי, לא יכולתי להתכופף אל הילדה כי הכול מסביב בער. הפנים שלי התמלאו פיח וחלק מהשיער נשרף לי. הכנסתי את היד ומשכתי את טוהר החוצה, רצתי איתה בידיים וצרחתי שיטפלו בה, ואז שמעתי שוב צרחות מתוך הביתה.
"איילה (שנתיים וחצי) היתה לכודה בחדר אחר ולא ידעתי איך אגיע אליה, כי האש כבר חסמה את המסדרון. לקחתי תנופה ופשוט רצתי פנימה לתוך האש. בגלל העשן השחור הייתי צריכה למשש את הקירות כדי לזהות איפה היא נמצאת. בשנייה שיצאנו מהחדר צנח גוש בטון ענק מהתקרה".
בדיווח הראשוני נמסר כי דירה נשרפה כליל ברחוב ששת הימים בשלומי בעקבות התפוצצות סוללת ליתיום של אופניים חשמליים במהלך ההטענה, אבל השבוע סיפרו בני הזוג כי הדליקה נגרמה כתוצאה מקצר במזגן. לדירות האחרות בבניין לא נגרם נזק, וכל בני המשפחה פונו למרכז הרפואי לגליל בנהריה כשהם סובלים מכוויות קלות ומשאיפת עשן.
"מאיפה הכוחות?"
הדס (30) הגיעה לשלומי לפני כחמש שנים בעקבות ההיכרות עם יוגב אסרף (34), יליד שלומי. הם הורים לשמונה ילדים, חמישה שלה ושלושה משותפים: אור מאיר (11) יינון (10) אדל (6) הודיה (5) נעה (4) איילה (שנתיים וחצי) טוהר (שנה וחצי) ופאר שלום (בן שלושה חודשים). "כל הילדים קוראים לי 'אבא'", מספר יוגב.
"כשהכרתי את הדס, חלקם היו ממש תינוקות. והשבוע הדס לבדה הצילה אותם, כי אני הייתי מאושפז בבית חולים בלי קשר לשריפה. כששמעתי מה קרה, חתמתי על טופס שחרור ורצתי אליהם למיון".
גם בדירה החלופית שקיבלו מהמועצה המקומית עד שביתם ישופץ, הם לא מצליחים להירגע. "כבר היינו מחוץ לבית הבוער, אבל אני המשכתי לצעוק שהילדים שלי נשרפים", אומרת הדס.
"לא קלטתי שהצלתי את כולם. העמדתי אותם לפי הסדר כדי לראות שלא פספסתי אף ילד, ורק כשהשתכנעתי שכולם בחוץ, התחלתי לצרוח מכאבים. אני לא נרדמת בלילות, הצרחות שלהם כל הזמן באוזניים שלי והתמונה שאני מושכת את הילדה מהלול הבוער לא עוזבת אותי. מד"א וכיבוי אש הגיעו בתוך 10 דקות אחרי שהוצאתי את כולם. לא יודעת אפילו מי הזעיק אותם".
4 צפייה בגלריה
"התמונה שאני מושכת את הילדה מהלול הבוער לא עוזבת אותי". משפחת אסרף בדירה שקיבלו
(צילום: נחום סגל)
בדירת 90 מ"ר של עמידר שבה התגוררו, בקומה הרביעית בבניין בשלומי הישנה, האש כילתה הכל. "היו שני מקררים, מקפיא, חמש טלוויזיות, כסף, ארונות עם בגדים, מיטות, אוכל. נשרף גם ציוד בית הספר שהזדרזתי וקניתי כדי לא לחכות לדקה ה-90 כשהילדים בחופש. אבל אנחנו ניצלנו.
"הכבאי אמר לאמא שלי שהוא לא יודע איך כולנו יצאנו מזה בחיים. מה שקרה לנו הוא נס גלוי. אני כל הזמן חושבת מה היה אם חס וחלילה הייתי מאבדת אחד מהילדים, לא יודעת מאיפה הכוחות באו לי.
"אני נלחמת על הילדים שלי כל החיים, עברתי חיים קשים. איבדתי קשר עם אבא שלי לפני שנים, אחותי היתה אפילפטית ונפטרה על ידי במיטה. ילדתי פעם ראשונה בגיל 19. הילדים האלה לא הגיעו לעולם סתם, ילדתי כדי לבנות לעצמי משפחה משלי, בגלל העבר הקשה שלי. כדי להוכיח שאף אחד לא ישבור אותי, שתהיה לי משפחה גדולה והרבה ילדים ואני אבנה את החיים שלי ולא אשאר לבד אף פעם".
"השתחררתי מהמיון"
והקושי הכלכלי שכרוך במשפחה גדולה?
"קשה, אבל עוזרים לי. המועצה עוזרת, ויש אנשים טובים ועמותות שעוזרות. אני לא יכולה לעבוד בגלל אירועים טראומטיים שעברתי. נשרתי מוקדם מבית ספר, בגיל 14 הלכתי לעבוד, וגם שם לא ממש הצלחתי להחזיק מעמד. היום אני עסוקה רוב היום עם הילדים, וזה מונע ממני לחשוב על מה שהיה.
"אני נפגשת עם פסיכולוגית פעם בשבוע, אנחנו מנתחות את הדברים ומנסות להבין ממה זה נבע. גם ליוגב לא קל, הוא מגיל ארבע במשפחות אומנה, ולפני שהכיר אותי ריצה עונשי מאסר. מאז שהכרתי אותו לא היה בכלא ולא במעצרים, והוא לא יחזור לשם. הפחד שלי עם הילדים שאנשים ישפיעו גם עליהם לרעה, ולכן אני רוצה אותם איתי. לא אשלח אותם למסגרות חוץ ביתיות. אני הייתי בפנימיות, שם הכרתי אנשים לא טובים והתחלתי לעשות שטויות.
"עכשיו שנינו לא עובדים ומשתדלים להסתדר בכוחות עצמנו. יותר רע ממה שקרה לנו, לא יכול להיות. אם לא המועצה המקומית שלומי, שלקחה על עצמה את עלות המגורים החלופיים, ואם לא ראש המועצה, גבי נעמן, שנרתם וגייס תרומות, אני לא יודעת איפה היינו. תושבים תרמו וריהטו את הבית הזה מאפס, וחלקם אפילו לא רוצים שיידעו שתרמו. כשהשתחררתי מהמיון, מצאתי כאן אנשים מהיישוב שרחצו את הילדים שלי ושמרו עליהם עד שהגעתי".
מצאת בית?
"בשלומי יש קהילה חמה ועוזרת, ועם יוגב יש לי ביטחון, הוא יודע להקשיב ולהכיל אותי. אולי יהיו לנו עוד ילדים, הילדים שלי הצילו אותי בהרבה מצבים בחיים, והם נותנים לי את הכוח להמשיך. בלעדיהם כבר הייתי כמה מטרים מתחת לאדמה, כי הייתי מרגישה שהצער שחוויתי הספיק לי, ומוותרת על החיים.
"בשבילם שווה להפעיל גם עשר מכונות כביסה ביום אם צריך, ולהרים חתיכת מבצע בכל בוקר כשאנחנו רוחצים ומסרקים את כולם. להיות אמא לשמונה זה אומר גם לא להתרגש מבכי וצעקות, לתמרן עם ארבע עגלות, כולל עגלת תאומים, כדי שיהיה יותר נוח ללכת לסידורים. אני נלחמת בשבילם כמו לביאה, ואני לא רוצה להחזיר אותם לאותו בית שבו כולנו חווינו טראומה. אני לא מוכנה להתקרב לאזור ההוא.
"לאחרונה התקרבנו לדת. אני עושה השתדלות, אולי זה יביא ברכה לבית שלנו ויעזור להתמודד עם החובות ועם המחשבה בכל יום איך להביא הביתה את הלחם. כרגע אנחנו חיים מדמי מזונות שאני מקבלת, ומעזרה של אנשים טובים ושל עמותות ששולחות לנו פעם בשבוע סל מזון עם דגים, עופות ומוצרים יבשים. אני בדין ודברים עם הביטוח הלאומי. הקהילה בשלומי היא אחד הדברים שמנחמים אותי. זו זכות לחיות פה".
