מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, עברה רפאל למתכונת חירום של עבודה 24/7, כדי לספק מערכות שצה"ל זקוק להם יותר מתמיד כמו מעיל רוח, חץ, קלע דוד ועוד. החברה מצליחה לעמוד ביעדים למרות ש-250 מעובדיה פונו מבתיהם והפכו למעשה לפליטים בארצם מאז 7 באוקטובר, ועוד כ-1,500 עובדים, מסך כ-8,500 עובדים, גויסו בצו 8.
יוני (40), מושב יערה
יוני, הנדסאי אלקטרוניקה בן 40, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא תושב המושב יערה על גבול הצפון. מאז תחילת המלחמה הוא מפונה מביתו לנתניה, ולמרות הקשיים מגיע מידי יום למכון דוד, בקריות וממשיך לעבוד על מערכות שחלקן ידועות לציבור וחלקן עדיין לא.
יוני: "המושב על הגבול וכשראינו את המראות מהדרום חשבנו ישר להתפנות. למחרת, ב-8 באוקטובר, הייתה חדירה קרוב למושב והחלטנו לעזוב. במושב מתגוררת המשפחה של אשתי וגם אנחנו בנינו שם בית.
"התארגנו כל המשפחה המורחבת, 30 איש, ונסענו לנתניה, שם קרובת משפחה מצאה לנו דירה זמנית, בבניין ישן, בלי מעלית דירה של 70 מ"ר ולשם נכנסו לישון, 30 אנשים. אל תשאל אותי איך הסתדרנו. למחרת לקחתי את העניינים לידיים ודרך עיריית נתניה מצאנו קבלן שהסכים להשכיר לנו שתי דירות ריקות שהיו לו. ריקות בלי ריהוט, בלי מכשירי חשמל, בלי כלום. נתניה עיר עם תושבים מדהימים ותוך זמן קצר קיבלנו כל מה שהיינו צריכים.
"תחילה עוד ישנו על הרצפה, תנאים לא תנאים, פליטים בארצנו. אבל תוך זמן קצר היה לנו הכל, עד לרמה של משחקים לילדים, ספרים ומה לא. אחר כך התחברנו לקהילה מקומית שדאגה לנו לכל. מחלות לשבת ועד פעילויות לילדים. גם ברפאל דאגו לנו, גם ברמה החברתית וגם ברמה הכספית, עזרה בנסיעות היום יומיות מנתניה".
איך הסתדר לעבוד במפרץ ולגור בנתניה?
"הסיטואציה לא קלה. אבל אם עד ל-7 באוקטובר נתנו 100% בעבודה, עכשיו נותנים 200%, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. פשוט עושים כל מאמץ לעמוד בלוחות זמנים ולספק לצה"ל את מה שהוא צריך. כמובן שיש רגעי שבירה בגלל המצב, במיוחד אצל הילדים. געגועים לבית, לחברים. ניסינו להכניס את הילדים למערכת החינוך בנתניה, בתחילה ממש נשברו ולא רצו. לא החזיקו שעה שם, מורה חדשה, חברים חדשים. הבת הגדולה, בת 12, לומדת בזום ולאחר שלושה חודשים הצלחנו להכניס גם את שני הילדים הקטנים למערכת החינוך".
בחודש האחרון עברה המשפחה לדירה אחרת בנתניה, בסיוע אותה קהילה שמאמצת אותם. גם אשתו של יוני, סוכנת ביטוח, חזרה לעבוד, חלק מנתניה וחלק מהמשרד בנהריה, לשם מגיעה יומיים בשבוע.
אתם חוזרים לצפון? או בונים לכם חיים חדשים בנתניה?
"במצב הקיים אנחנו לא נחזור. המחבלים יושבים על הגדר ממש קרוב. מחוץ לבית יש שלט "איום נ"ט". מי יחזור למציאות כזו? המצב חייב להשתנות, חייבים להרחיק את החיזבאללה מהגבול. אני מאמין וסומך על כוחות הביטחון שידעו לתת לנו ביטחון אבל כל עוד המצב כמו שהוא, אנחנו לא חוזרים. פעם בכמה זמן אני חוזר למושב, לראות שהבית שלם ולא נפגע".
ניר (37), קרית שמונה
ניר, בן 37, נשוי ואב לשלושה ילדים, מהנדס ביטחון במפעל לייצור טילים ומערכות נשק, התגורר עד המלחמה בקרית שמונה. בשבת השחורה היה אצל הוריו, בעמק המעיינות. "החלו הטלפונים. תחילה לא הבנתי מה קורה, אבל די מהר הבנתי. מהעבודה התקשרו וביקשו להגיע עוד באותה שבת. התחלנו באותו יום את ההערכות שנמשכת עד עכשיו, מאיצים פרויקטים ומועדי הספקה ודווקא במצב כזה התפקיד שלי משמעותי במיוחד. רפאל לוקחת חלק משמעותי במלחמה הזו ועם הרבה יצירתיות ורצון עומדים בכל מה שנדרש מאיתנו.
"לקרית שמונה לא חזרנו מאז. אחרי זמן מה נסעתי להביא משם בגדי חורף וכמה דברים חיוניים. תחילה גרנו אצל ההורים ואחר כך השיקו מתווה שאפשר לנו לשכור דירת נופש במגדל. רצו לפנות אותי למלון במרכז אבל בגלל העבודה נשארתי בצפון. שמחתי שהגענו לדירת הנופש, זה לא בית אבל זה עדיף מבית מלון.
"רפאל גם עזרה מאוד. עם תחילת המלחמה הפעילה סוג של קייטנה עבור ילדי עובדים שפונו. יכולנו להביא את הילדים לעבודה ושם הם זכו לפעילויות ארוחות, מסגרת. זה מאפשר להיות מאוד מפוקס בעבודה, בתקופה שקשה להיות מפוקס. נכון, נושא הבית תמיד בראש, היו נפילות לא הרחק מהבית שלנו".
קראו עוד:
אתם חושבים לעזוב את קרית שמונה?
"זה עולה מדי פעם, אבל כרגע אני לא חושב מה יקרה אחריי, אני חושב איך משיגים את המטרות, גם שלי מקצועית, גם שלנו כארגון וכמדינה. הכי קל לעזוב את הצפון, אבל זה יהיה חטא. זה לא פשוט להמשיך לחיות פה אבל זה מה שמתבקש".
פורסם לראשונה: 08:26, 20.02.24
