שלוש פעמים בחייו הקצרים סבל תומר בן זריהם ז"ל (44) מהתקפים של הפרעה דו-קוטבית, הידועה גם כמאניה-דפרסיה ממנה סבל. בפעם הראשונה זה קרה לאחר שפתח פאב בחיפה וניסה את מזלו בחיי הלילה, בפעם השנייה אחרי שניהל צוות עובדים של אינטל בפרויקט בקוסטה ריקה ובפעם השלישית בתקופה שנולדו לו תאומות. פעמיים הוא הצליח להשתקם מההתקפים בעזרת המשפחה ובעזרת טיפול מתאים. ביום שלישי שעבר הוא קפץ אל מותו ממרפסת ביתו בנהריה, כשהוא משאיר אחריו הורים, שני אחים, אישה ותאומות פעוטות.
האח הבכור של תומר, יניב, סיפר השבוע כי הוא ואחיו גדלו בדירת המשפחה בקרית מוצקין, שם מתגוררים הוריו עד היום. תומר היה ילד רגיל ושמח לכל דבר, שמגיל צעיר התחבר למשחק טניס שולחן והגיע להישגים מרשימים, כולל זכייה בתואר סגן אלוף הארץ לנוער.
בן זריהם ז"ל, בוגר אורט קרית מוצקין והנדסאי אלקטרוניקה בהכשרתו, החליט אחרי השחרור מצה"ל לנסות את מזלו בחיי הלילה, ופתח פאב בחיפה. התקופה הזו הובילה להתקף הראשון.
"הוא אובחן אז כלוקה במחלה בי פולארית", סיפר אחיו יניב בן זריהם. הוא סבל מהתקף המאניה-דיפרסיה הראשון שלו במשך כמה חודשים, סוג של שיגעון, אנרגיות מטורפות ואז יש ירידה למצבי רוח נמוכים, לדיכאון. כשהוא היה במצב של דיכאון, קל יותר לטפל בו, בעזרת טיפול תרופתי מתאים ובעיקר סיוע המשפחה שחיבקה אותו, ואז התאזן וחזר לחיים רגילים".
אחרי תקופת הפאבים, עבד בן זריהם ז"ל במספר חברות בתחום האלקטרוניקה. "הוא עבד באינטל כמה שנים, אפילו עשה רילוקיישן לקוסטה ריקה, שם ניהל צוות של 20 איש. אבל כנראה שהחיים רחוק מהמשפחה, באינטנסיביות רבה, גרמו לו להתפרצות השנייה. הוא חזר לארץ במצב של מאניה, אחר כך הגיע הדיכאון, עד שחזר לעצמו.
"מאז הוא עבד באופן לא מסודר, הוא הוכר כנכה, התנדב כמורה מחליף ולימד מתמטיקה ופיזיקה בקריות ובנשר, ובעיקר חזר לאהבת הילדות שלו - פינג פונג. הוא שב להצטיין, גייס חברים מהעבר כדי שישחקו איתו במכבי מוצקין והצליח לעלות איתם ליגה".
"מלא שמחת חיים"
לפני ארבע שנים הוא התחתן ונולדו לו תאומות. "הוא מאוד חשש מהלידה", משחזר האח, "ונכנס להתקף מאניה בפעם השלישית. שוב בעזרת התמיכה המשפחתית והטיפול המתאים, בתוך חודשיים חזר לעצמו, ואפילו חזר לשחק פינג פונג. אבל הרגשנו שהפעם יגיע דיכאון שונה מבעבר", סיפר בכאב האח יניב.
יניב כתב פוסט ארוך בו הוא נפרד מאחיו: "לתומר אחי היקר, אשר נפל בטרם עת בקרב על נפשו, ראשית אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה כי לא ידעתי תמיד למחול. וסליחה שכעת כבר אינני יכול. אינני יכול להושיט לך יד".
למיינט קריות סיפר יניב: "תומר היה בן אדם טוב, מלא שמחת חיים שלא פגע באיש בחייו. תמיד עם חיוך מפה לאוזן ותאווה לחיים, אהבת הבריות וגעגוע לילדות, דאגה להורים ורגישות אין קץ. מעולם לא התבייש או הסתיר את מחלתו אלא שיתף וביקש וקיבל תמיכה. טניס שולחן היה אהבת חייו והוא הגיע להישגים באמת יוצאי דופן".
בדיעבד, אולי הייתם עושים דברים אחרת?
"אני לא חושב, הוא חי את חייו כפי שרצה, והחליט לסיים את חייו. המסר העיקרי שלי מהאירוע הוא: אל תתביישו משום מחלת נפש. חבקו את החולה, ואהבו אותו בכל מאודכם והיו מאוחדים".
הערת המערכת: אובדנות היא תופעה מוכרת. במקרה של אדם בסביבתכם הנמצא במשבר, אל תהססו לדבר, לעודד ולפנות לעזרה מקצועית. ניתן לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כגון ער"ן בטל. 1201, או לאתר האינטרנט של סה"ר.
זיהוי, תשאול והתערבות – איך אפשר להציל חיים?
פרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוגי קליני, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין.
נתחיל מהסוף. אנשים הנמצאים במשבר אובדני נמצאים חווים עוצמה גבוהה של כאב נפשי, ייאוש וחוסר תקווה. עם זאת, התאבדויות ניתן לא פעם גם למנוע. דרושה מודעות וקצת אומץ לא להפנות מבט, לשאול, להתעניין, וכשצריך - להושיט יד ולסייע.
מהם גורמי הסיכון שאליהם חשוב לשים לב?
המחקר מדגיש כי מרבית האנשים שניסו להתאבד או התאבדו, סבלו בשבועות טרם ההתאבדות ממצוקה נפשית חריפה כמו דיכאון. רמזים התנהגותיים כמו ירידה דרסטית בתפקוד, חוסר שינה, שינויים לרעה במצב הרוח, חוסר עניין וחוסר שקט הם כולם סימני אזהרה משמעותיים. כשסימנים אלו מופיעים במקביל לאירועים שליליים (טריגרים) כמו אובדן פרנסה, כישלונות, טראומה, הסתבכות עם החוק, פגיעה בערך העצמי (חרמות, שיימינג ועוד) אזי צריכה להידלק נורה אדומה.
מה עושים כאשר זיהינו אדם בסיכון אובדני?
לפני הכל להקשיב, ללא שיפוטיות או ביקורת ותוך ניסיון אמיתי להבין את המצב. חשוב לנסות ולהעביר את המסר כי למרות שהוא מתקשה לראות זאת, משברים אובדניים נוטים להיות זמניים והפיכים.
כולנו חוששים לגעת, לגשת, לשאול על אובדנות. אולם עלינו לאזור אומץ ולשאול האם יש לאדם מחשבות אובדניות, האם הוא מתכנן לפגוע בעצמו. שאלות כמו "במצבי משבר, אנשים לעיתים חושבים על התאבדות, האם אתה חושב על התאבדות?" מזמינות תשובה ישירה וכנה ובכך פותחת פתח לפעול להשגת סיוע. הניסיון הקליני והמחקרי מבהיר כי דיבור על הנושא באופן ישיר אינו מגביר סיכון אובדני ואינו "מכניס מחשבות לראש"!.
להפנות לקבלת עזרה.
בהמשך לתשאול, חשוב לפנות לסיוע, הן דרך הפנייה לטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי או למיון לאבחון מיידי. יש לנו היום טיפולים תרופתיים ופסיכולוגיים מצוינים לדיכאון ולאובדנות ואין סיבה להישאר עם הכאב הבלתי נסבל.
פורסם לראשונה: 09:48, 20.10.20
